התוכנית האמריקאית הייתה להאריך את המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים עד שנת 2015, ולהעלות דרג: הכוונה הייתה לייצר סדרה של מפגשי פסגה אישיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, בתקווה שהקרח בין המנהיגים יישבר, הכימיה תפרוץ, סוגיות הליבה יועלו על השולחן ואולי תימצא דרך לעקוף את המכשולים הבלתי ניתנים לגישור; זאת באמצעות סדרת הסדרי ביניים או כל רעיון אחר, שיאפשר למנהיגים לשרוד את הציבור ששלח אותם לתפקידם, אבל גם לא לפוצץ את המשא ומתן ולהותיר פתח של תקווה.
אף אחד לא ציפה שבין נתניהו לאבו מאזן תשרור האווירה הכמעט משפחתית שהייתה, בזמנו, בין אהוד אולמרט לאבו מאזן. איש לא האמין שנתניהו מסוגל לוויתורים מהסוג שקיבל אולמרט. אבל כימיה אנושית היא מוצר בלתי מוגדר. יחד עם הלחץ הבינלאומי, הגב האמריקאי ומסלול מקביל מקצועי בין הצוותים, זה אמור היה לפחות לשפר את האווירה. כך, לפחות, האמינו קרי ואנשיו עד השבוע שעבר.
