אין זו הפעם הראשונה, ואולי גם לא האחרונה, שפירוקה של הרשות הפלסטינית ו"החזרת המפתחות לישראל" נשמעים בחלל המדיני. כבר באוגוסט 2008, ימי שלטון ממשלת אולמרט, אמר לי פרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל קודס, את הדברים הבאים: "הצעתי שהרשות תודיע שאם לא נגיע להסכם עד סוף השנה, היא תפרק את עצמה ותחזיר לישראל את המפתחות".

נוסייבה, מי שהיה שותפו של ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, לתוכנית "המפקד הלאומי" (שתי מדינות על בסיס גבולות 67' ללא זכות שיבה לישראל), סיפר שהפציר במנהיגים אירופים להפסיק את הסיוע הכספי לרשות, מאחר שהדבר התגלה, לדבריו, כמנוף להנצחת הכיבוש, במקום לסיומו. הוא הדגיש שעל פי החוק הבינלאומי, למחרת פירוקה של הרשות ישראל תהיה חייבת לחזור לממן בעצמה את הכיבוש, כפי שהיה בימי הממשל הצבאי, שקדמו להסכם אוסלו.

קצין בכיר במנהל האזרחי אישר אז באוזני את האבחנה של נוסייבה. הוא סיפר כי בלילות תוקף אותו חלום ביעותים, שראש הממשלה הפלסטיני דאז, סלאם פאייד, מודיע לו שהוא פיטר את כל עובדי הרשות, לרבות אנשי מנגנוני הביטחון. לפני שנפרד ממנו לשלום וסגר מאחוריו את דלת לשכתו, פאייד מסר לידיו את מפתחות בתי החולים, בתי הספר, שירותי הרווחה וגופי התכנון והבנייה.

מעניין מה חושב אותו קצין, שקודם באחרונה לתפקיד בכיר ביותר במערכת הביטחון, על תגובתו של יו"ר "הבית היהודי" נפתלי בנט על איום "החזרת המפתחות" של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן). שר הכלכלה התלוצץ ביום ראשון [20 באפריל] באוזני כתבים, באומרו "עם איומים כאלה מי צריך איחולים".