אחרי שנים של דיכוי, מבקשי המקלט מאפריקה מרימים ראש

הם ירדו בחודש שעבר [17 בדצמבר] מהאוטובוס זוגות-זוגות, צועדים בשני טורים דוממים. אחדים החזיקו בידיהם שלטים עשויי קרטון, שעליהם כתובות באנגלית המילים "חופש" ו"לא עוד כלא". השלג הבוהק שכיסה את הרחבה הסמוכה למשרד ראש הממשלה בירושלים חידד עוד יותר את הסוריאליסטיות של התמונה: שורת גברים כהי עור, על פניהם של כמה מהם זולגות דמעות, פוסעים וקוראים: "אנחנו בני אדם".

רוב הישראלים ואמצעי התקשורת עדיין מכנים אותם מסתננים. המקלים משתמשים בתואר שוהים בלתי חוקיים. ארגוני זכויות אדם רואים בהם מבקשי מקלט. הם דורשים להכיר בהם כפליטים, בני אדם שארצם נהפכה עבורם לארץ גזירה, ובמקרים רבים לגיא הריגה.

יומיים חלפו מאז שעזבו את "חולות" - "מתקן שהייה פתוח" שהממשלה הקימה בנגב, לאחר שבג"ץ פסל חוק שהתיר להחזיק אותם בבית מעצר לשלוש שנים. האורחים במתקן הזה נדרשים להתייצב בפני השלטונות לשלוש ספירות יומיות. בלילה הם ננעלים מאחורי שעריו. משם, מלב המדבר, יצאו מבקשי המקלט לצעדת המחאה שלהם לירושלים - עיר שרובם המכריע לא ביקרו בה מעולם. הם קיוו כי שם, מול מוסדות השלטון, נכון יהיה לבקש שיפתחו להם שער אל החופש.

אחרי שעות ארוכות של צעידה בסדר מופתי אל מפתן הכנסת ועמידה ממושכת בקור, פסקו אנשי מינהל ההגירה כי תם פרק הזמן של 48 שעות שבמהלכו אין לעצור אותם. בפעולה מהירה, תוך שימוש בכוח רב, הועלו 307 האפריקאים אל האוטובוסים והניידות. את הלילה עשו חלקם ב"חולות", אחרים הועברו לבית הסוהר סהרונים.