כשבנימין נתניהו הצהיר ביום ראשון בערב בירושלים [10 בנובמבר] שהאפשרות לתקיפה צבאית באיראן חייבת להישאר על השולחן, הוא נשמע יותר כמי שמביע משאלת לב מאשר מי שמאמין שלדבריו יש השפעה אמיתית על מהלך העניינים. יום אחרי סיומו של סבב השיחות בין המעצמות לטהרן בז'נבה, שלווה במשבר גלוי בין ארה"ב לישראל כולל חילופי האשמות בין נתניהו לג'ון קרי, הסכם אמנם אין – אולם ברור שהאופציה הצבאית הולכת ונדחקת אל מחוץ לסדר היום. גם בעולם וגם בישראל כבר כמעט שאין מי שמאמין שצה"ל יתקוף את מתקני הגרעין של איראן ללא גיבוי אמריקאי, וכפי שהוכח היטב בסוף השבוע האחרון – גיבוי כזה לא יינתן בעתיד הנראה לעין.
נתניהו פעל בימים האחרונים בכמה ערוצים כדי למנוע הסכם שיוביל להקלה בסנקציות על איראן. מלבד ההתנצחות הפומבית בינו לבין שר החוץ קרי, ראש ממשלת ישראל שוחח עם מנהיגים רבים בעולם וניסה להסביר להם עד כמה רע ההסכם המתגבש, שנראה כי החתימה עליו היא רק עניין של זמן. האיראנים כמהים אליו, האמריקאים רוצים אותו. ואם המעצמות ייכנסו לתהליך דיפלומטי ארוך טווח עם טהרן, שילווה בהקפאה או בהאטה משמעותית של תוכנית הגרעין האיראנית, הסוגיה המרכזית באג'נדה של נתניהו בשנים האחרונות תאבד רלוונטיות.
