אני חייב להודות שקשה לי להודות. קשה לי לכתוב שהמדיניות הרוסית ניצחה את המדיניות האמריקאית. אמנם נוח מאוד לברך על התוצאה הסופית, אבל קשה לי לברך את המדיניות של הנשיא ולדימיר פוטין ושר החוץ סרגיי לברוב, שגיבו ותמכו בעיניים עצומות בבשאר אל אסד לכל אורך הדרך המלאה בגופות.
כשתמונות זוועה של אזרחים הרוגים מילאו את מסכי הטלוויזיה בכל העולם, הקול הרוסי טען שזו פרובוקציה של המורדים. כשנשק כימי הוכנס למערכה והרג 1,400 איש, רבע מהם ילדים, הקול הרוסי טען בבטחה שאין הוכחות שאסד אחראי, ושסביר להניח שהמורדים הפעילו את הנשק האסור, והרגו אזרחים בגז סארין כדי לגרום לעולם להתערב ולחלץ אותם משרשרת ההפסדים שנחלו לאחרונה בשדה הקרב.
כשאסד עמד ליפול וצבאו כמעט קרס, הרוסים הבטיחו לו תמיכה מלאה וסיפקו לו נשק. הברית בין פוטין לאסד הייתה חשובה עד כדי כך שלנשיא הסורי הובטחו טילים מתקדמים נגד מטוסים מסוג S-300, שישראל רואה בהם איום ונשק מפר שוויון.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נסע לפני חצי שנה [מאי 2013] במיוחד למוסקבה בניסיון נואש, ונאיבי צריך לומר, לשכנע את פוטין לסכל את העסקה. איך נתניהו לא הבין שזה בזבוז זמן גדול, שהוא טס עד הקרמלין למשימה אבודה מראש ? איך האמין שיש לו יכולת להסיט את מוסקבה ממסלול התמיכה העיוורת בבן בריתה היחיד שנותר במזרח התיכון, ולשנות את מדיניות התמיכה האיתנה שלה באסד, שנשארה בעינה גם כשאובמה קפץ אגרופו ואיים להלום בה?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.