בדיוק היום לפני עשרים שנה [13 בספטמבר, 1993], בשעה חמש בערב, נחתם הסכם אוסלו בבית הלבן. יצחק רבין, שמעון פרס, יאסר ערפאת, מחמוד עבאס וביל קלינטון עמדו על השטיח האדום ולחצו ידיים. אחד מאנשי הפתח, איהאב אל אשכר, קיבל על עצמו את התפקיד להוציא את כל תושבי רצועת עזה לחגוג את העידן החדש, עידן השלום. הוא גייס כספים מבעלי עסקים בעזה, וארגן מתפרות שיתפרו את דגלי פלסטין כדי שכולם יוכלו לקשט את בתיהם.
עזה, שתושביה נאלצו מדי ערב בשעה שמונה להיכנס לעוצר ולהסתגר בבתיהם עד עלות השחר, קיבלה היתר לחגוג במשך כל הלילה. איהאב אל אשכר היה מרוצה. מי שהיה חבר המפקדה העליונה של האינתיפאדה הראשונה אמר לכל מי שהקשיב לו, שברגע הזה הוא מניח את הנשק ועובר למצב של חלום. אבל לא כולם נהגו כמוהו. רבים חלמו חלום אחר. מהר מאוד הוא גילה שאחרים מנסים לגנוב לו ולחבריו את המדינה שבדרך, ולמסד מדינה אחרת, על יסודות שונים.
