באחו הישראלי לא חסרות פרות קדושות, אבל השמנמנה והעתיקה מכולן היא מערכת הביטחון, או ליתר דיוק, תקציב מערכת הביטחון. בכל פעם שישראל נקלעת למשבר כלכלי או למיתון, עולה שוב הנושא הכאוב והנצחי הזה: "צריך לקצץ בתקציב הביטחון". כולם מסכימים, בודקים את הנתונים, מצקצקים בלשונם, ולפעמים גם מקצצים. אבל אז חולפים כמה חודשים, וכשמעיינים בספר התקציב ובמספרים מגלים שתקציב הביטחון לא נפגע, ואולי להיפך: המשיך להתנפח.

אפשר להבין את זה. בכל המדינות בעולם תקציב הביטחון הוא משהו שאפשר לקצץ, ואם ממש מתעקשים אפשר גם לבטל. תחשבו רגע על צרפת. נניח שמחר בבוקר פרנסואה הולנד מחליט לבטל את תקציב הביטחון ולפרק את הצבא. כן, ממש כך. מה יקרה לצרפת? שום דבר. האם צבאות בריטניה או גרמניה יפלשו למדינה כדי לבזוז את אוצרות הקממבר הצרפתי המפורסם? ברור שלא. ביטחון, ברוב מדינות העולם, הוא סוג של מותרות.

לא בישראל. מדינת ישראל לא תתקיים דקה אחת בלי צה"ל חזק, אימתני, המחזיק ביתרון איכותי של לפחות דור אחד על פני יריביו. זוהי המדינה היחידה בעולם שעדיין נאבקת על קיומה, מאבק יומיומי לא נגמר, שלא ייגמר גם אם תכרות שלום עם הפלסטינים. ראשי הגשר שהקימה איראן על גבולותיה של ישראל, בדמות חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, פלוס גורמי הג'יהאד העולמי שחודרים לסוריה, שלא נדבר על הסכנה האיראנית עצמה, מבטיחים למערכת הביטחון הישראלית האדירה עוד עשורים רבים של שגשוג.

השנה, כשהתבררו ממדיו של הגירעון בתקציב המדינה הישראלי, הוחלט שוב שאין ברירה, צריך לקצץ בתקציב הביטחון. דיברו על 4 מיליארד שקל, הקיצוץ הסופי עליו הוחלט הוא 3 מיליארד. ידחו תשלומים לתעשיות הצבאיות, יורידו קצת פה, קצת שם, ושלום על ישראל. לא יהיה קיצוץ אמיתי, לא יהיה שינוי מבני אמיתי, לא תהיה תפיסה חדשה, אף אחד לא ייצא מהקופסה המשוריינת ויאתחל מחדש את תפיסת הביטחון הישראלית. תקציב הביטחון הישראלי יירד השנה ל-51 מיליארד שקל, אבל הסירו דאגה: עד 2018 הוא יחזור עד כדי 59 מיליארד.