האיום של המנהיג הצפון קוריאני, קים ג'ונג און לתקוף את השכנה הדרומית והצהרת המשטר הטוטליטרי ביותר בעולם כי לא יוותר בשום אופן על הנשק הגרעיני, הזכירו לי דברים ששמעתי בקיץ שעבר במשרדי האקדמיה הלאומית לדיפלומטיה בסיאול. "ברגע זה, שאנחנו יושבים כאן ולוגמים תה, מכוונים אלינו 22 אלף טילים", אמר בנחת פרופסור אין נאם-סיק, אחד מבכירי החוקרים במכון, והוסיף באדישות: "מכת טילים אחת מהצפון על סיאול תפיל כאן עד חצי מיליון חללים". הטענה החוזרת ונשנית מפי פקידים בכירים בסיאול כי המשטר הקיצוני בצפון ניצל שנים ארוכות של דיפלומטיה עקרה כדי להפוך למעצמה גרעינית, מזכירה את הטענה הנפוצה בישראל, על-פיה האייתוללות בטהראן הולכים בעקבות הקומוניסטים מפיונגיאנג. על פי אותה טענה, המגעים הדיפלומטיים האין-סופיים והסנקציות הרכות מדי מקרבות את תוכנית הגרעין האיראנית לנקודת האל-חזור. כך, כמו במקרה של דרום קוריאה, ישראל תיאלץ להסתכן בהתקפה על מדינה גרעינית, או לחיות בצל איום מתמיד של התקפה גרעינית מצדו של שכן המונע משיקולים אידאולוגיים עד כדי אי -רציונאליים.
במאמרה - IDEOLOGY AND NUCLEAR DETERRENCE: THE CASE OF IRAN, תוהה הלית בראל במה שונה המקרה האיראני ממקרים אחרים שבהם משטרים בעלי מאפיינים אידאולוגיים חזקים ופוטנציאל לא-רציונאלי החזיקו בפצצה. בראל, שחוקרת במשך שנים את מדיניות הגרעין האיראנית, פרסמה את המאמר בשנת 2007 במסגרת הפרויקט "Nuclear scholars initiative" של מכון המחקר האמריקאי החשוב Center for Strategic and International Studies (CSIS).
