האיום של המנהיג הצפון קוריאני, קים ג'ונג און לתקוף את השכנה הדרומית והצהרת המשטר הטוטליטרי ביותר בעולם כי לא יוותר בשום אופן על הנשק הגרעיני, הזכירו לי דברים ששמעתי בקיץ שעבר במשרדי האקדמיה הלאומית לדיפלומטיה בסיאול. "ברגע זה, שאנחנו יושבים כאן ולוגמים תה, מכוונים אלינו 22 אלף טילים", אמר בנחת פרופסור אין נאם-סיק, אחד מבכירי החוקרים במכון, והוסיף באדישות: "מכת טילים אחת מהצפון על סיאול תפיל כאן עד חצי מיליון חללים". הטענה החוזרת ונשנית מפי פקידים בכירים בסיאול כי המשטר הקיצוני בצפון ניצל שנים ארוכות של דיפלומטיה עקרה כדי להפוך למעצמה גרעינית, מזכירה את הטענה הנפוצה בישראל, על-פיה האייתוללות בטהראן הולכים בעקבות הקומוניסטים מפיונגיאנג. על פי אותה טענה, המגעים הדיפלומטיים האין-סופיים והסנקציות הרכות מדי מקרבות את תוכנית הגרעין האיראנית לנקודת האל-חזור. כך, כמו במקרה של דרום קוריאה, ישראל תיאלץ להסתכן בהתקפה על מדינה גרעינית, או לחיות בצל איום מתמיד של התקפה גרעינית מצדו של שכן המונע משיקולים אידאולוגיים עד כדי אי -רציונאליים.
במאמרה - IDEOLOGY AND NUCLEAR DETERRENCE: THE CASE OF IRAN, תוהה הלית בראל במה שונה המקרה האיראני ממקרים אחרים שבהם משטרים בעלי מאפיינים אידאולוגיים חזקים ופוטנציאל לא-רציונאלי החזיקו בפצצה. בראל, שחוקרת במשך שנים את מדיניות הגרעין האיראנית, פרסמה את המאמר בשנת 2007 במסגרת הפרויקט "Nuclear scholars initiative" של מכון המחקר האמריקאי החשוב Center for Strategic and International Studies (CSIS).
האם, שואלת בראל, המקרה של פצצה בשירות אידאולוגיית המהפכה האיסלאמית אכן יוצרת אתגר חדש, שונה מהותית מאתגר הפצצה הצפון קוריאנית, הסינית או הסובייטית? איזו משמעות יש להרתעה מפני שימוש בפצצה, כאשר היא מצויה בידי משטר שמייחס חשיבות פחותה מאיתנו לחיי אדם? בראל מזכירה בהקשר זה את המלחמה נגד עיראק, שבמהלכה שלח המשטר האיראני מאות אלפי מתנדבים להתפוצץ בשדות מוקשים. צרפו לכך את האמונה המשיחית כי שובו של המהדי (מדריך מטעם האלוהים הנחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם, בדומה למשיח ביהדות – ע.א.) יזורז על-ידי מלחמה חובקת כל, שבה עלולים להיכחד עד שמונים אחוזים מאוכלוסיית העולם; הוסיפו את "תפיסת השאהיד", שמדגישה את מרכזיות החיים שלאחר המוות וקנחו בהצהרתו של המנהיג הרוחני שחולל את המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, האייתוללה חומייני, כי קיימות רק שתי אפשרויות: "מוות או ניצחון" וכי שתיהן, למעשה, מהוות ניצחון. התוצאה המתבקשת היא חוסר יכולת לנבא את התנהגותו של היריב והפיכת הפצצה האיראנית לרולטה רוסית.
ואולם, לפני שמחמשים את מטוסי חיל האוויר בדרכם לבושהר, מציעה בראל לרענן את הזיכרון ולבחון את מדיניות הגרעין של משטרים טוטליטריים אחרים. כך, למשל, מנהיגים סינים בדקו אצל עמיתיהם ממוסקבה, האם יש צורך שמחצית מאוכלוסיית העולם תמות כדי להשיג שלטון קומוניסטי עולמי, או שדי בכך ששליש ממנה יעבור לעולם שכולו טוב. היא מצטטת גנרל סיני שאמר, בשנת 1950, שארה"ב יכולה אמנם להפציץ ולזרוע הרס רב בסין, "אך גם אם ייהרגו חמישה מיליון זה לא יגרום לתבוסה". כמו בצפון קוריאה, הרעב ותוחלת החיים העלובה, לא הדירו שינה מעיניו של מאו טסה טונג. דוגמה נוספת: במסמך שחובר בשנת 1950 במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן נכתב, בין השאר, כי הקרמלין נשלט בידי קנאים וכי ברית המועצות היא "דיקטטורה טוטליטרית המונעת על-ידי אמונה פאנאטית, מנוגדת לזו שלנו, ושואפת להשליט את סמכותה על שאר העולם".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
