מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, עמד ביום שני דום בצפירת האבל שנשמעת בישראל מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחריה החל בכנסת ישראל הטקס השנתי הקרוי "לכל איש יש שם", במסגרתו מקריאים נבחרי העם שמות של נספים בשואה מעל הדוכן, בזה אחר זה. קרוב ל-70 שנה אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי במכונת השמדה מתוכננת, מדוייקת וחסרת תקדים, והטראומה צרובה עדיין ב-די.אן.איי הישראלי הקולקטיבי כאילו אירעה בשבוע שעבר. דור הניצולים הולך ונעלם, נותרו רק 200 אלף ישראלים שחוו את האימה ההיא, אבל הדור השני והשלישי צועדים בנתיב ההריגה אחרי הוריהם וסביהם, נשבעים לא לשכוח ו"לעולם לא עוד", ואחריהם פוסעת מדינה שלמה, מיליוני ישראלים שחיים תחת הצל הארוך שמטיל האירוע הבלתי נתפס הזה על חייהם, עד היום.
כדי להבין עד כמה קשה יהיה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, צריך להכיר את חוויית השואה הישראלית מבפנים. ח"כ דר' אחמד טיבי, אולי הפרלמנטר הישראלי-פלסטיני הבוטה ביותר בכל הקשור לסכסוך, עשה את זה. במקום להכחיש את השואה, טיבי למד את השואה, ביקר במוזיאון השואה בוושינגטון, באנדרטת השואה ובמוזיאון בברלין, ונאומו בכנסת ביום השואה לפני כמה שנים היה אחד הנאומים המרתקים והחשובים שנישאו בעניין הזה בבית המחוקקים הישראלי, דווקא כי בא מפיו של פטריוט פלסטיני. טיבי אומר שחובה על כל אדם, באשר הוא אדם, לדעת מה היה שם ולהודות בעובדה שזה היה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע בהיסטוריה של בני האדם. אחרי שהוא אומר את הדברים האלה, הוא מקפיד להזכיר שהסיבה שהיהודים היו קורבנות לפשע נתעב כל כך, אינה מקנה להם את הזכות לקרבן עם אחר. 'למה אנחנו', הוא שואל, 'אשמים שהתעמרו בכם?' ועדיין, טיבי מודע לכך שאת השואה אי אפשר להשוות לשום דבר, גם לא לכיבוש הישראלי בשטחים. השואה זה משהו אחר לגמרי.
יש בישראל ויכוח לא פשוט על תפיסת השואה, על מקומה בחיי היומיום הישראלי השוטף, על הדרכים להנצחתה. יש כאלה הסבורים שאין להשוות את השואה לשום דבר. אסור אפילו להשתמש בשם "שואה" לצרכים אחרים. השם הזה שמור לאירוע אחד בלבד, בו ניסה עם אחד למחוק מעל פני האדמה עם אחר, בשמה של תיאוריית גזע גזענית פשיסטית, באופן מפלצתי ושיטתי, וגם כמעט הצליח. אלה הגורסים שהשואה היא אירוע בלעדי שאין להשתמש בו לצרכי יומיום, מתנגדים להשוואה בין איראן המתגרענת, למשל, לבין אדולף היטלר. כשבנימין נתניהו מדבר על הצורך למנוע "שואה שנייה", הם מתקוממים. איך אפשר להשוות, הם אומרים, את מיליוני היהודים חסרי הישע באירופה של אמצע המאה שעברה, שהובלו לשחיטה כשבעלות הברית והמערב מפנים כתף קרה ומסרבים אפילו להפציץ את מחנות המוות, למצב היום, כשישראל היא מעצמה אזורית, צבאה הוא החזק, המאומן והמצויד ביותר במזרח התיכון, ופרסומים זרים מקנים לה יכולות גרעיניות של מעצמת-על. אם נחזור יותר מדי פעמים על המנטרה הזו, של "שואה שניה", הם אומרים, בסוף זו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. ישראל היום היא מדינה חזקה, בטוחה בעצמה, שמסוגלת להגן על עצמה. השואה? זה משהו אחר לגמרי.
יש גם מחנה נגדי. מוביל אותו בנימין נתניהו. במחנה הזה רואים בשימוש כמעט יומיומי בשואה ובלקחים שצריך להפיק ממנה, מצווה של ממש. אצל ראש הממשלה נתניהו זה הפך כבר למנטרה קבועה, ולא רק בימי הזיכרון השנתיים לשואה. אגב, ביבי לא לבד בעניין הזה. הסופר א.ב יהושע, אחד הסמלים הישראלים המובהקים ביותר של השמאל ושל ההתנגדות לנתניהו, מסכים אתו לגמרי. כשמדינה כמו איראן חותרת לנשק גרעיני וראשיה מאיימים חדשות לבקרים על כוונתם למחוק את ישראל מהמפה, צריך להתייחס לזה ברצינות, אומר יהושע, אין לעוצמתה הנוכחית של ישראל רלוונטיות לאפשרות שאפשר למחוק אותה מעל המפה באמצעות נשק גרעיני, ולכן הסכנה להתרחשותה של שואה שניה קורמת עור וגידים אל מול עינינו. מדוע שנחריש ונמתין וניתן לזה להתרחש פעם נוספת? הרי מי שנכווה ברותחים, נזהר אחר-כך בצוננים, לא?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
