הנשיא ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו יישבו השבוע לשיחה בארבע עיניים בירושלים. זה יקרה בחלק האחרון של המפגש ביניהם - אחרי שימוצו הנושאים המקצועיים, ואחרי שכל צד יקריא לצד השני את רשימת הקניות והתובנות שלו בכל הסוגיות (ובעיקר בסוגיה האיראנית), יקבלו ראשי המטה, היועצים והעוזרים רמז דק ויעזבו את החדר. ביבי ואובמה יוותרו שם לבד. החלק הזה, ההתבודדות בארבע עיניים, הוא החלק העיקרי, החשוב, בפגישות בין מנהיגים. בחלק האינטימי הזה אמורה להיבנות מערכת היחסים, אמורים להיווצר הקירבה, האמון האישי, הכימיה. כשהמרכיבים האלה קיימים, שיחה כזו יכולה להיות יעילה, ממוקדת ואולי אפילו הסטורית. כך היה בין יצחק רבין לביל קלינטון, בין שרון לג'ורג' בוש, בין אולמרט לג'ורג' בוש. באווירה אינטימית כזו יכול הנשיא לרכון רגע לכיוונו של ראש הממשלה, להניח יד על כתפו ולשאול: תגיד, יצחק (או אריאל, או אהוד), מה הקו האדום שלך? מה הם הגבולות שלך? עד איפה אתה מוכן להרחיק לכת? איך אתה רואה את הפתרון הכולל, מהי תמונת הסיום שלך, או, בוא נדבר גלויות, בינך לביני, באיזה מצב אתה באמת מתכוון לתקוף את איראן?
כשמדובר באובמה ובנתניהו, יש בעיה. ראשית, אין שמץ של אמון בין השניים. שנית, לנתניהו יש נטייה למכור לבן-שיחו מגדלים פורחים באויר בשיחות מהסוג הזה, ולפעול בדיוק הפוך אחר-כך. במאמר הזה נשרטט מה באמת היה אומר אובמה לנתניהו בארבע עיניים, לו היה מחליט להגיד את אשר על ליבו, ומה באמת היה נתניהו עונה לו, אם היה מחליט לדבר, לשם שינוי, רק אמת צרופה. זוהי השיחה האלטרנטיבית, הדמיונית, המאוד לא פוליטיקלי-קורקטית, שאמורה היתה להתקיים בין הנשיא לראש הממשלה, בעולם אוטופי שאיננו, ולעולם לא יהיה.