ישראל מוגדרת בדרך כלל כדמוקרטיה מערבית. ברוב התחומים זה מדויק, ובעיקר כשמשווים אותה לשכנותיה ולמזרח התיכון כולו. הדמוקרטיה הישראלית חיה ותוססת, התקשורת חופשית (אם כי נתונה למתקפה מצד ראש הממשלה), ארגוני זכויות הפרט והאדם פעילים, הזירה הפוליטית סואנת, מפלגות קמות ומתפרקות, האלקטורט הישראלי מפתיע לפעמים גם את עצמו. לשלושה יהודים יהיו תמיד לפחות ארבע דעות שונות, זו תופעה מוכרת, והיא באה לידי ביטוי גם בזירה הישראלית, כצפוי. חגיגה דמוקרטית של ממש.
אבל לא בכל התחומים יכולה ישראל להתפאר בנתונים חיוביים. ייצוג נשים הוא אחד התחומים שבהם מפגרת הדמוקרטיה הישראלית פיגור ניכר יחסית לאחיותיה במערב. הכנסת ה-19, שנבחרה בינואר, מחזיקה במספר שיא של נשים, כרבע מכלל הח"כים הן נשים, אבל זה עדיין מחצית משיעור ייצוגן של הנשים באוכלוסייה, ופחות מהממוצע המקובל במערב. זאת, ועוד: נשים נעדרות מתחומים חשובים רבים אחרים - מספר הנשים בתפקידי ניהול בישראל אינו גבוה. מספרן בדירקטוריונים, בתפקידי מפתח, בעמדות מנכ"ל, בבנקאות, בתעשייה, במשרות בכירות ובעוד תחומים רבים אחרים, נמוך משמעותית מהמקובל. הנשים הישראליות אסרטיביות, מוכשרות, נועזות ונחושות, ועדיין הן רחוקות מאוד ממצב של שוויון, או אפילו כמעט שוויון, בכל הקשור לעמדות השפעה, ניהול וכוח מול הגברים.
