משפחת אובמה הסבה השבוע, בפעם החמישית, לסעודת סדר הפסח בבית הלבן, עם מצות, מרור ושאר ירקות. "פסח הוא חגיגה של החירות שאבותינו חלמו עליה, נלחמו בעבורה ולבסוף זכו בה", אמר הנשיא בברכת החג ששיגר לעם היושב בציון. "ראיתי איך החלום של חירות אמיתית מצוי במילים של ההמנון 'התקווה' – להיות עם חופשי בארצנו", התפייט אובמה, שחתם בסוף השבוע שעבר ביקור מוצלח בארץ הקודש. בירושלים הדהדה באוזני הצעירים שהתכנסו בבנייני האומה קריאתו להתבונן במציאות מבעד לעיני פלסטינים. התרגיל המחשבתי הזה, פשוט ומתבקש ככל שנשמע, אינו קל. הוא עומד בניגוד לאינדוקטרינציה שעברנו, שכללה שנים של חינוך ויצירת דה-הומניזציה מתמשכת של הפלסטינים. קשה למצוא צעיר ישראלי שאינו מדקלם את "בשורת" האין-עם-מי-לדבר. לעומת זאת, מתי מעט מוטרדים ממציאות הכיבוש בגדה.
בנאומו בפני הסטודנטים, סיפר הנשיא אובמה על הקשר המיוחד שהוא חש אל חג הפסח ואל המסר שבו. "זהו סיפור של מאות שנות שיעבוד, ושנים של נדודים במדבר", אמר לשומעיו הצעירים, "עבור אפריקאים-אמריקאים, יציאת מצרים הוא סיפור רב עוצמה על שחרור מכבלי העבדות, על יציאה לחירות ועל כבוד האדם, שתחילתו בימי העבדות והמשכו בתנועה לזכויות האזרח." יתכן שהנשיא ביקש להשוות את מאבק השחורים בארצות הברית לשחרור מכבלי העבדות למאבקם של הפלסטינים לשחרור מכבלי הכיבוש. יתכן. אם אכן כך הדבר, הנשיא יכול היה למצוא המחשה מובהקת לדבריו בתהלוכה הקטנה שצעדה בחברון, שעה קלה אחרי שהאייר פורס 1 נחת בנמל התעופה בן גוריון. קבוצה קטנה של פעילי שלום פלסטינים, ישראלים וזרים, עטויים במסכות בדמותם של הכומר האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג והנשיא אובמה, צעדו בסך ברחוב השוהדא - מקום שהיה במשך שנים ליבה של העיר הערבית ומזה כשני עשורים אסור לכניסת פלסטינים.
