אלפי התיירים שמסתובבים מדי ערב בשדרות הצ'אוונג המפורסמות של האי קוסמוי שבתאילנד, לא הבינו מה מתרחש בבניין משרדים גדול בן 3 קומות הממוקם במרכז השדרה העמוסה. בין דוכני הג'ינס והטי-שירטס, המסעדות, הברים, מאורות המסאז' ואלפי רוכלי הרחוב, התמקם לו המטה של תנועת חב"ד, כמותו פזורים מאות ברחבי העולם. משעות הערב המוקדמות, נהרו לבניין הזה מאות אנשים, בכל הגילאים, רובם בחולצות לבנות, עם פיסת בד מוזרה על פדחתם. לבד הזה המעטר את קודקודו של יהודי מאמין קוראים כיפה, לאירוע עצמו קוראים "ליל הסדר", החג היהודי המכונן ביותר, סמל היציאה מעבדות לחרות, יציאת מצרים והחזרה לארץ המובטחת. בקוסמוי נערך לו הסדר ברוב עם והדר במרכזו של הבליל התאילנדי המיוזע, הקולני, הצבעוני והקסום שמושך מיליוני תיירים כל שנה למדינת האיים המופלאה הזו. רוב רובם של באי ה"סדר" בקוסמוי אינם יהודים שומרי תורה ומצוות, אבל את הלילה הזה, המסמל משפחתיות, אחדות וחרות עבור כל ישראלי, הם לא רצו להחמיץ.
כמעט ואין נקודה על הגלובוס שאין בה אפשרות להגיע לנציג המקומי של חב"ד, לקבל מיד עזרה בכל תחום שהוא, ואם יש צורך גם קורת גג – וכמובן ליל סדר תקני או שבת כהלכתה. אלפי שליחים של התנועה מפוזרים בעולם, נכונים לכל צרה וקריאה שלא תבוא. והן באות. ישראל היא אומה בת 8 מיליון בני אדם, שמייצרת פעילות גלובלית של עם גדול פי עשרות מונים. יש הודים שמוכנים להישבע שבישראל חיים כמה מאות מיליוני ישראלים. הרי את רובם הם פוגשים בדלהי, מומבאי, רישיקש, אגרא, גואה ואין ספור אתרים נוספים, נידחים וקרובים, מפורסמים ושכוחי אל. פעם השתתפתי במסע ג'יפים אתגרי בהימלאיה ההודית. כשהיינו ברמת לדאק, איזור נידח, שכוח אל, קשה מחיה ולא מיושב בפאתי ההימלאיה, הבחנו לפתע, אחרי ימים ארוכים בהם לא ראינו נפש חיה, בענן אבק מתקרב מכיוון מזרח. הענן, התברר כעבור כמה דקות, שייך לשלושה אופנוענים שעצרו מול טור הג'יפים המדוגמים שלנו. התברר שהם ישראלים. חוזרים מקשמיר, איזור המחלוקת שסוע הקרבות בין הודו לפקיסטן. מה יש לכם לחפש שם, שאלנו אותם, הרי זה מסוכן. ובישראל לא מסוכן? הם ענו מייד, אנחנו בכלל מירושלים. בעקרון, הם ברחו לקשמיר.
