פרשת "האסיר איקס", הלא הוא סוכן המוסד הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר, העלתה מחדש על סדר היום את סוגיית הצנזורה וחופש הביטוי והסיקור העיתונאי בישראל. ובכן, אני לא איש בשורות. ישראל אינה מקום חשוך בו השלטון מנסה למנוע מהציבור מידע חיוני באמצעות הצנזורה הצבאית. כמי שהוצב בניו-יורק על ידי עיתונו למשך 4 שנים, אני יכול לקבוע בפסקנות שלצרכן העיתונים הישראלי הממוצע יש לא פחות, ולפעמים גם הרבה יותר מידע חיוני על מעללי ממשלתו וצבאה, מאשר לצרכנים מקבילים במרבית מדינות המערב. ישראל היא מדינה חופשית, עם תקשורת חודרנית ומשוחררת שסונטת בשלטון לא פחות, וברוב המקרים אפילו הרבה יותר, מאשר ברוב מדינות המערב. אגב, התקשורת בישראל נמצאת היום בעיצומה של מלחמה על חייה, מכיוון שהשלטון מנסה לפגוע בה, להצר את צעדיה, להשתלט עליה ולהשתיק אותה, אבל זו סוגיה אחרת לגמרי שאינה קשורה לצנזורה. אגע בה בסיום המאמר הזה.
כן, יש בישראל צנזורה צבאית, שאין לה חלק מרכזי במה שהתרחש סביב פרשת "הסוכן איקס". בפרשה הזו הוצא צו איסור פרסום על ידי בית המשפט, שקיבל אישוש גם בבית המשפט העליון הישראלי, שהוא גוף עצמאי, רב עוצמה ומקובל בעולם כולו. הצנזורה שיחקה בפרשה הזו תפקיד משני בלבד והצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, סברה שצו איסור הפרסום הגורף גרם יותר נזק מתועלת. היא גם הגנה על חברי הכנסת הישראלים שעמדו במליאת הכנסת והפרו את הצו (מבלי שידעו על קיומו), והודיעה שלפי תפיסתה הם פעלו במסגרת תפקידם ומחויבותם. סמכויות הצנזורה בישראל ממוקדות מאוד ונעשה בהן שימוש מדוד, שקול והגיוני. כעיתונאי שפועל קרוב ל-30 שנה בזירה התקשורתית והביטחונית בישראל אני מביט אחורה, ולא בזעם. היו לי אין ספור קטטות עם הצנזורה אבל בדיעבד, אני לא יכול להצביע על אירועים בהם נפסלו ידיעות או סיפורים שלי באופן דרקוני. ברוב המקרים אפשר להגיע עם הצנזורה על נוסח מוסכם, אפשר להתדיין עם הצנזורה, אפשר לערער על החלטותיה. כמעט אין בישראל עיתונאים שסבורים שהצנזורה עושה להם עוול שיטתי, או משתמשת בעוצמתה שלא לצורך.
