בקיץ האחרון הוזמנתי להעיד בפני ועדת החקירה העצמאית מטעם המועצה לזכויות אדם של האו"ם. על-פי ההזמנה שנחתה בתיבת המיילים שלי, הוועדה אמורה לחקור את "ההשלכות של הבנייה הישראלית בהתנחלויות על זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים". לאחר התלבטות קצרה, החלטתי לדחות את ההזמנה. כל מה שאני יודע על מפעל ההתנחלות והשלכותיו על שני העמים מפורסם בעשרות מאמרים שפרסמתי בנושא זה יותר משלושים שנה, ובספר "אדוני הארץ" שכתבתי ביחד עם ההיסטוריונית, פרופסור עדית זרטל.

תפקידם של עתונאים וסופרים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור הרחב. זכותם לא לשתף פעולה עם ועדות בדיקה. ממשלות, לעומת זאת, ובעיקר במדינות שמתנאות בתארים "דמוקרטיות", "נאורות", "מוסריות" ועוד, מוטב להן לשתף פעולה עם כל ארגון בינלאומי רשמי ומוכר. דבר זה נכון גם לגבי מועצת זכויות האדם של האו"ם, שמידת האובייקטיביות שלה בכל הנוגע לישראל, מוטלת בספק (עד לפני כמה שנים עמד בראש המועצה נציג לובי). אף על פי כן, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להחרים ארגון בינלאומי מרכזי של האו"ם. אולם, לעתים בניגוד לאינטרסים שלהן עצמן, ממשלות ישראל האחרונות אימצו את הנוהג להחרים גופים שאינם מוצאים חן בעיניהן. נדמה שישראל מבקשת לעשות דה-לגיטימציה לכל העולם. ישראל מבודדת? מה פתאום- העולם מבודד!

תגובתה של ממשלת ישראל לדו"ח הוועדה, שפורסם בסוף השבוע שעבר, כמו תגובתה לעצם הקמת הוועדה בחודש מארס אשתקד, מזכירה לי בת יענה הבועטת ברגליה לכל עבר. באורח דומה, משרד החוץ טמן את ראשו בחול 'ופטר עצמו מהתמודדות עם הנושא, תוך הסתפקות בהודעה: "המועצה הצטיינה מאז ומתמיד בגישתה החד צדדית והמוטה באופן שיטתי נגד ישראל".

התגובה הצפויה הזאת היתה המשך ישיר להחלטתה של הנהלת משרד החוץ להעניש את המועצה על הקמת ועדת החקירה. היא אימצה את הצעתו של השר [לשעבר] אביגדור ליברמן לנתק את כל הקשרים עם המועצה ועם העומדת בראשה, נציבת זכויות האדם נאבי פילאי. המשרד מנע את ביקורם של אנשי הוועדה בישראל, ואפילו הורה לשגרירות ישראל לארגוני האו"ם בז'נווה "לא לענות לטלפון" מפקידי המועצה.