באחד מתשדירי תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה, יושבים מנהיגי מחאת האוהלים סתיו שפיר ואיציק שמולי זו מול זה, על רקע כחול ונקי, ונזכרים בנוסטלגיה בימי ההפגנות ההמוניות בקיץ 2011, אותן הפגנות שהפכו אותם מאקטיביסטים חברתיים אנונימיים, לכוכבי תקשורת.
שנה וחצי לאחר אותה מחאה שטלטלה את המדינה, זו שהחלה באוהל אחד שהוצב בשדרות רוטשילד בתל-אביב, ונגמרה באלפי אוהלים לאורך רחובותיה הראשיים של העיר, ובמאות אלפי צעירים שחוסמים רחובות וגודשים כיכרות במחאה על יוקר המחיה, קריסת המעמד הבינוני, חוסר שיוויון בנטל, יוקר הדיור, ועוד ועוד - שפיר (27) ושמולי (32), מוצאים עצמם במקומות ריאליים לכנסת הבאה מטעם מפלגת העבודה.
בסוף אותו תשדיר הם מביעים תקווה ש"מה שהחל ברחובות, יימשך בקלפיות". אין ספק ששפיר ושמולי יגיעו לכנסת כשהם מצוידים באג'נדה ברורה, באנרגיה לבצע ויכולת רטורית לא מבוטלת. הם מלאים בכוונות טובות, ומצהירים שבחרו בפוליטיקה לאחר שהבינו בדרך הקשה ש"רק באמצעותה הם יוכלו להפוך את העולם למקום טוב יותר".
האמנם רק באמצעות פוליטיקה? למען ההגינות יש לציין שבקרב צעירים רבים שמקדישים רבות מזמנם בניסיון להביא לשינוי, קיימת דעה נוספת - הפוכה באופן סימטרי מזו. המייצגת המובהקת של אותה גישה היא דפני ליף, המוכרת לשפיר ולשמולי היטב. אחרי הכל, שלושתם לחמו כתף אל כתף בהנהגת מחאת האוהלים, וצעדו בשורה הראשונה בכל הפגנה. דפני ליף סבורה כי שינוי יכול להתחולל רק מחוץ למערכת. על פי טיעון זה, ברגע שאתה הופך לחלק ממנה, אתה מאבד את האותנטיות שלך. לכן היא הקימה ארגון חברתי חדש שינסה לשנות את הדברים מבחוץ, ואף איימה כי תעקוב מקרוב אחר העשייה הפוליטית של חבריה למחאה - "מבלי לעשות להם הנחות".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
