אף אחד בישראל לא הופתע מפרסום קומץ הציטוטים מפיו של הנשיא ברק אובמה בחדשות "בלומברג" השבוע. ג'פרי גולדברג, שעל אמינותו אין מחלוקת, סיפק את הסחורה שסופקה לו, אבל מדובר בסחורה שסופקה מעט מדי, ומאוחר מדי. אם זוהי נקמתו של אובמה בנתניהו אחרי שביבי היה שחקן נשמה של ממש בקמפיין של מיט רומני, אז עדיף מבחינת נשיא ארה"ב כבר לא לנקום בכלל. נתניהו, שעשה מה שאף ראש ממשלה ישראלי לא העז לעשות לפניו, יכול לטפוח לעצמו על השכם: הוא לקח הימור כושל, אבל בסופו של יום יצא בזול.
אני לא מנסה לייצר משבר בין ארה"ב לישראל. ראשית, כי הוא כבר קיים. לפחות במישור היחסים האישיים בין המנהיגים. ושנית, כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה. ישראל בלי ארה"ב זה כמו דג בלי מים. הוא יפרפר עוד קצת, לפני שינפח את נשמתו. אני ציוני נלהב שסבור שהמונח פטריוטיות אינו מילה גסה, ועדיין אני חושב שנשיא אמריקאי דומיננטי, נחוש ודעתן נחוץ לפעמים לישראל כדי לשמור עליה מעצמה. כשבעשירייה הראשונה של הליכוד מסתובבים 4 אלקינים, כשמפלגתו של מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט, שמושפעת מהקיצונים שברבנים, מאיימת להפוך לשנייה בגודלה בכנסת, ראוי שמדי פעם החברים יבינו שהם עלולים להישאר לבד מול העולם. השמאל הקיצוני בישראל, שמעודד את "הגויים" להטיל עליה חרמות ונידויים, ודוחק בלהקות ואמנים לבטל קונצרטים בתל-אביב בזוי בעיניי לא פחות מהימין הקיצוני. אבל אמריקה, לתפיסתי, חייבת לסמן מדי פעם לישראל את גבולות הגזרה של ההשתוללות שלה, כמו שהורה אחראי מסביר מדי פעם לילד ההיפר-אקטיבי שלו איפה עובר הקו האדום בין מותר לאסור.