מתישהו באמצע 2008 הייתי חתום על ידיעה שפורסמה ככותרת ראשית ב"מעריב", זו לשונה: "דאגה בירושלים: אובמה מתקרב לבית הלבן". זה קרה אחרי כמה נצחונות חשובים של ברק אובמה בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית, שהעמידו אותו בעמדת זינוק נוחה למה שנחשב אז לא ייאמן: נצחון על הילארי קלינטון ואחר-כך על ג'ון מקיין. ירושלים עליה כתבתי היתה ירושלים של אהוד אולמרט, ציפי ליבני ואהוד ברק. ירושלים של שלום, של מו"מ, של מעמד בינלאומי ולגיטימציה איתנה לישראל בעולם, ועדיין ירושלים חששה מאובמה, הנעלם הלא מוכר משיקאגו, האיש שבא משום מקום והחריד מרבצן את כל הפראנויות הירושלמיות הנושנות באשר הן.