לפני קרוב לארבע שנים נסע בנימין נתניהו לביקורו הראשון בוושינגטון כראש ממשלה טרי. זו היתה הקדנציה השנייה שלו. את הראשונה גמר רע, כמעט מנודה בבירה האמריקאית, שנוא בציבור הישראלי, מגורש מהפוליטיקה. הנסיעה לוותה בכותרות ראשיות בישראל, ששידרו איום מפורש על נתניהו מכיוון הממשל האמריקאי. "בושהר או יצהר", זעקה אחת הכותרות. הפרשנים המחוברים לבית הלבן הפליאו לתאר איך זוממים רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, וחבריו סביב הנשיא אובמה, לעשות לנתניהו "בית ספר" ולהוריד אותו על הברכיים. רוצה עזרה מול איראן? בבקשה. תפנה התנחלויות, תקפיא בניה, תתיישר עם תהליך השלום. החגיגה נגמרה, אמרו האמריקאים, נתניהו יצטרך להזיע אם ירצה לקבל מאיתנו את היחס שישראל הורגלה לו משך שנות דור.
במטוסו של ראש הממשלה, בדרך לוושינגטון, נראה נתניהו מודאג ומהורהר. "מה הם רוצים", שאל בשיחה סגורה, "להפיל אותי?". איש לא ידע לענות לו. ביבי הגיע לבירה האמריקאית מפוחד ומתוח. תוצאות המפגש הראשון עם אובמה היו קשות. כימיה לא נרשמה שם. חשדנות הדדית ומתח גבוה, כן. זה נראה כמו תחילתה של יריבות מופלאה. אחר-כך הגיעה הקפאת הבנייה בשטחים, ואחר-כך הכל קרס. האמריקאים עשו כל שגיאה אפשרית, העלו את אבו-מאזן על עץ גבוה, סילקו את הסולם ונעלמו.