ישראל פולס

לנתניהו אין רצון בפיוס פנים פלסטיני

p
המחבר
בקצרה
ממשלת אחדות פלסטינית עלולה להפיח רוח חיים במאמציו של טראמפ לקדם את תהליך השלום – הדבר האחרון שנתניהו וקואליציית הימין שלו רוצים שיקרה. מהבחינה הזו ישראל בבידוד כמעט מוחלט: האמריקאים והמצרים תומכים בפיוס בכל כוחם.

לאורך השנים מעריך המודיעין הישראלי בעקביות מרשימה כי פיוס אמיתי בין רצועת עזה לגדה המערבית אינו מציאותי. גם אם יתרחש במודל כזה או אחר, אומרים ראשי המודיעין הישראלי בשב"כ ובאמ"ן, הוא יהיה מלאכותי ולא יחזיק מעמד לאורך זמן.

אחד מראשי השב"כ לשעבר, בשיחה עם אל-מוניטור, סיפר את הסיפור הבא: זמן לא רב לאחר חתימת הסכמי אוסלו [1993], הסכימה ישראל לפתוח לתקופת ניסיון את "המעבר הבטוח", כלומר מסדרון בו יוכלו תושבי עזה לנסוע ללא מחסומים ישראלים לשטחי הרשות הפלסטינית הצעירה. אלה היו ימיו הראשונים של הסכם אוסלו, רוח השלום עדיין נשבה באזור והאופטימיות שלטה בשטח. "כעבור פחות משבוע", משחזר ראש השב"כ לשעבר, "פנה אלינו מושל רמאללה והתחנן שנסגור את המעבר. הרמאללווים פשוט לא רצו לראות אצלם את העזתים", אומר הבכיר הישראלי, "מדובר בשתי אוכלוסיות שונות ונבדלות זו מזו, אין אהבה גדולה בין עזה לגדה, אין הזדהות אמיתית".

גם היום, כעבור יותר מעשרים שנה, ממשיך המודיעין הישראלי להעריך כי הפיוס המתוכנן בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית בגדה הוא מפגש זמני של אינטרסים, ותו לא. לטווח הבינוני והארוך, אומרים גורמים במודיעין לאל-מוניטור, זה לא יחזיק מעמד. המטרה האסטרטגית של חמאס ממשיכה להיות דחיקתו של אש"ף אל מחוץ למעגלי השלטון והחלפתו כארגון השולט על העם הפלסטיני. המטרה הזו, אומרים בישראל, גם אם היא נראית כרגע רחוקה יותר, הייתה ונשארה האינטרס העליון של חמאס ובתחום הזה אין הבדל בין חאלד משעל לאיסמעיל הנייה ויחיא סינוואר.

ביום שני השבוע [2 באוקטובר] הגיעה משלחת פלסטינית גדולה מרמאללה לעזה. התקשורת הפלסטינית חגגה, התקשורת המצרית יצאה מגדרה, ברחבי העולם הערבי בירכו בהתלהבות וצמרת חמאס הודיעה בקול גדול כי הפיוס הלאומי הפלסטיני כבר כאן.

מי ששתקה הייתה ישראל. כפי שכתב כאן במאמר קודם שלומי אלדר, הרושם הראשוני היה כי בניגוד לתגובתה האגרסיבית של ישראל לכוונת הפיוס הפלסטיני ב-2014, הפעם ירושלים שקטה יחסית, מתונה למדי, כשהיא מביטה בעניין רב ברעיון שאבו מאזן, המתנגד לטרור מזוין, יחזור לעזה.

השתיקה נמשכה 24 שעות בלבד. למחרת היה זה נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי, שפרץ את מחסום השתיקה וקרא לא להעביר את כספי המסים לפלסטינים אלא בהתקיים שלושה תנאים: חמאס תכיר בישראל; הפסקת ההסתה ותשלום למחבלים הכלואים בישראל; עזה תשיב לישראל את גופות החיילים המוחזקות בידה.

זמן קצר אחרי בנט, הצטרפו לגינויים גם שר הביטחון אביגדור ליברמן וראש הממשלה בנימין נתניהו. ליברמן אמר שהפיוס הפלסטיני הוא בסך הכל ‘’blame game’’. לדברי ליברמן, אבו מאזן אינו מוכן לזרום עם חמאס וללכת למודל הלבנוני שהמציא חיזבאללה, על פיו ממשלת לבנון מספקת את השירותים האזרחיים וחיזבאללה שולט בשטח באמצעות כוחותיו המזויינים. "אנחנו צריכים לתת לתהליכים לעשות את שלהם", הוסיף ליברמן, "ועם זאת להיות דרוכים וקשובים".

נתניהו, שלא רצה לפגר אחרי בנט, אמר ביום שלישי: "אנחנו לא מעוניינים בפיוס מדומה, שבו הפלגים הפלסטינים מתפייסים זה עם זה על חשבון הקיום שלנו. על כן אנו מצפים לראות שלושה דברים: הכרה במדינת ישראל, פירוק הזרוע הצבאית של חמאס וניתוק הקשר עם איראן שקוראת להשמדתנו".

מאחורי הקלעים, כרגיל, מתרחשת דרמה לא פשוטה: אין לישראל אינטרס אמיתי בפיוס בעזה. ממשלת אחדות פלסטינית עלולה להפיח רוח חיים מחודשת במאמציו של הנשיא טראמפ לקדם את תהליך השלום, הדבר האחרון שנתניהו וקואליציית הימין שלו רוצים שיקרה.

מהבחינה הזו, מוצאת ישראל את עצמה בבידוד כמעט מוחלט: הממשל האמריקאי תומך במהלכי הפיוס בכל כוחו, כי הוא רואה בפיוס רוח גבית משמעותית למאמצי הנשיא למצות את המשא ומתן המדיני. המצרים, ובעיקר הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, משקיעים במהלך הזה את כל מה שיש להם.

סיסי מתעב את חמאס ורואה ב"אחים המוסלמים" אויב אסטרטגי ראשון במעלה של מצרים. חזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה נתפסת בעיניו כהישג משמעותי. רק נתניהו מביט מן הצד בעיניים רושפות. הסיבה שלא גינה את הפיוס עוד בטרם החל והמתין זמן יקר בטרם פצה את פיו (אחרי בנט), היא פשוטה: בניגוד ל-2014, הפעם לא מדובר בנשיא השנוא ברק אובמה, אלא ב"ידיד הגדול", דונלד טראמפ. קשה לנתניהו לצאת נגד יוזמות בהן תומך טראמפ. קשה, אבל אפשרי.

בסביבת נתניהו מעריכים כי האינטרס המקורי של אבו מאזן בהליכתו, לפחות לכאורה, לפיוס עם חמאס הוא החשש מהנמסיס הגדול, מוחמד דחלאן. אבו מאזן עקב מקרוב ובדאגה רבה בהתגבשות התכניות לחזרת דחלאן לרצועה בפורמט כזה או אחר. כדי לבלום את דחלאן, החליט אבו מאזן פשוט להקדים אותו. זה החל בסנקציות שהטיל על הרצועה, עד שראשי חמאס הבינו את הרמז והתרצו. סינוואר, מן העבר השני, גילה שהשליטה היומיומית בעזה אינה תענוג גדול. הבידוד הולך וגובר, מצרים העוינת מדרום, ישראל האויבת מצפון והים הסוער ממערב. מבחינת סינוואר והניה, "מודל חיזבאללה" דווקא רצוי כמוצא אחרון למבוי הסתום אליו נקלעה חמאס.

האם הפיוס הנוכחי, שנראה רציני בהרבה מקודמיו, אכן יכה שורשים ויחזיק מעמד? במצרים מקווים שכן, גם ברמאללה ובעיקר בוושינגטון. בירושלים מקווים שלא, וגם מעריכים שלא.

בינתיים, צרותיו של נתניהו מתפרסות גם לכיוונים אחרים: האמריקאים ממשיכים להכביד ידם על הבנייה בשטחים ונתניהו לא מסוגל לקיים את שלל ההבטחות שהבטיח למתנחלים עם עלייתו של טראמפ לשלטון. הנשיא האמריקאי, במקביל, אמר למזכ"ל האו"ם (כפי שפורסם ביום רביעי בהארץ) כי במגעים למשא ומתן מדיני "נתניהו קשה יותר מאבו מאזן". כל אלה אינן חדשות טובות מבחינת ישראל, אבל בשלב הזה כל מה שיש לנתניהו לעשות זה לעקוב אחריהן, ולקוות לטוב.

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x