ישראל פולס

מהנכים ועד ניצולי השואה: ממשלה בלי חמלה

p
המחבר
בקצרה
לנתניהו וכחלון אין סיבה להתגאות בהסכם עם הנכים. לממשלה שהתיימרה להיות החברתית ביותר אי פעם לא רק שלקח שנתיים וחצי לעצור את ביזוי הנכים, אלא שקברניטיה גם עוצמים עיניים מול חרפת הקשישים הנזקקים וניצולי השואה.

במוצאי יום הכיפורים [30 בספטמבר] פרסם בנימין נתניהו בדף הפייסבוק שלו את אחד הפוסטים היותר ציניים שיצאו תחת ידו. ראש הממשלה ביקש לברך על "ההסכמות שהושגו עם ארגוני הנכים" וציין כי מדובר ב"הסכם היסטורי שיביא לשיפור דרמטי במצבם של בעלי המוגבלויות בישראל". הוא דאג כמובן לקחת לעצמו קרדיט והחמיא גם לשר האוצר משה כחלון ולחברי הכנסת שעסקו במלאכת גיבוש ההסכם, שאמור לתקן עוול של 15 שנה בקצבאות הנכים בישראל.

לנתניהו אין הרבה סיבות לגאווה. כשר אוצר בשנת 2003 הוא היה זה שהוביל לביטול הצמדת קצבאות הנכות לשכר הממוצע במשק – זאת במסגרת הגזרות הכלכליות שהטיל על מקבלי קצבאות, כחלק מתכניתו הכלכלית לייצוב המשק. שר האוצר הנחוש נתניהו פגע לא רק בנכים, אלא גם בקשישים ובניצולי שואה, וגם בחרדים בכך שקיצץ את קצבאות הילדים.

במהלך השנים קצבאותיהם של הנכים נשחקו. בשנת 2009, עם שובו לראשות הממשלה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את הקיצוץ בקצבאות הילדים. הנכים לעומת זאת הופקרו ונשארו מאחור. בלי כוח פוליטי או לובי למענם.

כראש ממשלה מזה כמעט עשור ברציפות, היו לנתניהו כל כך הרבה הזדמנויות לתקן את העוול הזה, אבל תחת הנהגתו מצבם של הנכים רק החמיר. לכן נתניהו הוא האחרון שצריך להחמיא לעצמו או לגזור קופון פוליטי על הסכם הנכים. הרי לא מדובר בהסכם שלום עם הפלסטינים, תקיפת הגרעין האיראני או מאבקים בין שמאל לימין שקורעים את העם, אלא במעשה מנהיגותי נכון, שיש עליו קונצנזוס, ושראוי היה שראש הממשלה יעשה אותו מזמן.

בינואר 2015, סמוך למועד בחירות האחרונות, חידשו הנכים את מאבקם. קצבאותיהם המרביות (נכים 100%) עמדו על כ-2,300 שקלים בלבד, כמחצית משכר המינימום באותה עת. באמצעות שימוש אפקטיבי ברשתות החברתיות הצליחו הנכים להתניע מאבק מאורגן, שאט אט החל לחדור לתודעה הציבורית וללבבות. למרות זאת חלפו עוד שנתיים וחצי של אטימות מצד ממשלת נתניהו הרביעית, עד אשר הושגה פריצת הדרך בכיפור האחרון.

בחודשיים האחרונים הנכים הבינו כי שתי ועדות שהקימה ממשלת נתניהו הנוכחית למציאת פתרון למצבם הן חסרות תוחלת, שכן המלצותיהן נותרו חסויות ואינן מאומצות על ידי הגורמים המוסמכים. בתגובה לכך, הם החריפו את מאבקם לאקטיבי הרבה יותר: הפגנות, חסימות כבישים ושיבושי תנועה. לצופים מבחוץ קשה היה להישאר אדישים למראה תמונות של נכים על כסאות גלגלים נהדפים על ידי שוטרים. לכל אורך המאבק, החברה האזרחית גילתה אמפתיה וסבלנות יחסית אל מול שיבושי התנועה. היו כאלה שאף התנדבו לשלם דו"חות שנרשמו לחובתם של מפגינים נכים.

בהמשך קיימה הכנסת בהובלת האופוזיציה דיון חירום, ובישורת האחרונה יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן התגייס למאבק ואיים להשבית את המשק. רק אז, עם הגב לקיר, התקיים עם הנכים משא ומתן מרתוני שבסופו נחתם ההסכם. אמנם ההסכם הזה אינו אידיאלי, אבל הוא עתיד לאפשר לנכים לחיות בכבוד.

לא רק לנתניהו אין סיבה לגאווה. גם שר האוצר משה כחלון, שראוי היה לו לשמש כלוביסט של הנכים בממשלה ולהטיל את כובד משקלו הפוליטי הרב בסוגיה, כשל. מי שעומד בראש מפלגה חברתית ומתגאה תדיר שהלב שלו במקום הנכון, היה צריך לחתור לפתרון הרבה קודם. מאבק הנכים לחיים בכבוד הוא הרבה יותר משמעותי וצודק חברתית מאשר המאבק שניהל כחלון מול נתניהו בחודש אפריל [2017] נגד סגירת תאגיד השידור הציבורי, שכמעט הוביל לפירוק הממשלה.

כמו כחלון, גם יו"ר ש"ס, שר הפנים אריה דרעי, שחיזר בבחירות האחרונות אחרי "השקופים" – האוכלוסיות המוחלשות בחברה – שותף להפקרת הנכים. לא נעדרים מאשמה גם שרי הליכוד המתחנפים למתנחלים ומלבים שסעים בין יהודים לערבים, מחוללים מלחמות תרבות, זוממים לערער את סמכותו של בית המשפט העליון ומקדמים בכל הכוח את חוק הג'ובים.

מאבק הנכים נתפס כלא אלקטורלי ונעדר אפיל תקשורתי, חרף היותו חלק מליבת הערכים המשותפים הראשוניים של החברה שקמה כאן על בסיס של ערבות הדדית וחמלה. התוצאה היא שלממשלת נתניהו הרביעית, שהתיימרה להיות החברתית ביותר אי פעם, לא רק שלקח שנתיים וחצי לעצור את ביזוי הנכים, אלא שקברניטיה גם עוצמים עיניים מול חרפת הקשישים הנזקקים וניצולי השואה.

ביום ראשון השבוע [1 באוקטובר] פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על מצב הטיפול בקשישים הסיעודיים במדינת ישראל המטופלים בבתיהם. הדו"ח מצביע על הזנחה, התנערות וגלגול אחריות שלטונית, ומציין כי כ-20% מהקשישים הסיעודיים נפגעו כתוצאה מהטיפול הביתי. על פי המבקר מדובר במחדל לאומי, ואף התחזית לעתיד קודרת באין תוכנית לאומית, למרות העובדה שאוכלוסיית הקשישים גדלה עם העלייה בתוחלת החיים.

אוכלוסייה נוספת, שאחרי שנים של מאבק עדיין סובלת מעוני והזנחה, היא ניצולי השואה. על פי נתונים שהתפרסמו השנה [אפריל 2017] על ידי ארגוני הגג של ניצולי השואה, כשליש מהם חיים מתחת לקו העוני. במהלך העשור האחרון הוקצו אמנם לאוכלוסיית הניצולים תקציבים, אך עדיין יש מי שנופל בין הכיסאות. למרות המראות עוכרי השלווה שצצים אחת לתקופה בתקשורת וברשתות החברתיות של קשישים שעברו את זוועות הנאצים וחיים כעת בתת תנאים – הממשלה "החברתית" עוצמת עין או לא נאבקת מספיק.

ערב חג הסוכות הוא הזדמנות לזכור את חשיבותה של קורת גג ראויה ואת חובתה המוסרית של המדינה לדאוג שכל מי שחי בתוכנו יהיה זכאי לכך. בממשלה בה חברות המפלגות החרדיות, ולא מעט שרים מגדירים עצמם דתיים או מסורתיים – זה צריך להיות מובן מאליו.

נמצא ב: disability, holocaust, moshe kahlon, aryeh deri, benjamin netanyahu, elderly

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x