ישראל פולס

אין כיבוש, כי לא היה כיבוש

p
המחבר
בקצרה
ממשלת ישראל מנהלת מאבק חורמה נגד הכיבוש. לא נגד החזקת שטחים שסופחו במלחמת 1967 או נגד השליטה הצבאית בת 50 השנים במיליוני בני אדם פלסטינים, אלא נגד המושג "כיבוש״. למאבק הזה כבר יש הישגים משמעותיים בתקשורת ובתרבות.

על מה ולמה זוממת לשכת העיתונות הממשלתית לשלול את תעודת העיתונאי של כתב אל-ג'זירה בישראל, אליאס כראם? הוא לא הואשם בהסתה לאלימות, לא חטא בקריאה לסנקציות על ישראל ואפילו לא הטיף לחרם על ההתנחלויות. כראם, דרוזי-ישראלי, לא הביע את דעתו על חוק הלאום, שעתיד להעניק מעמד רשמי לעובדה שהוא ושכמותו הם אזרחים סוג ב'. כראם נענש על כך שהוא פועל נגד הכיבוש באמצעות המיקרופון והמצלמה שלו. "כעיתונאי פלסטיני שנמצא באזור כבוש או באזור עימות", אמר כראם לערוץ הטלוויזיה דאר אל־אימאן, "העבודה העיתונאית היא חלק אינטגרלי מההתנגדות ומהעשייה הפוליטית והחינוכית". העיתונאי הוא חלק מהעם שלו, ציין כראם, והוא תורם בדרכו להתנגדות של עמו לכיבוש.

עשרות עיתונאים ישראלים-יהודים, כולל הח"מ, יכולים לחתום על דבריו של כראם. גם הם מתנגדים לכיבוש וכותבים ומדברים בגנותו, מתארים את עוולותיו ואף מעודדים את הקהילה הבינלאומית לפעול בתקיפות לסיומו. ראש הממשלה בנימין נתניהו ירה ברשת הטלוויזיה הערבית, אך כיוון לעבר כל ערוצי התקשורת הזרים והעיתונאים הישראלים. שיידעו כי כך ייעשה לעיתונאי שסוטה מהתלם. שיראו וייראו.

כראם אינו העיתונאי הראשון שמשלם על סטייתו. כנראה גם לא האחרון. לפני ארבעה חדשים [תחילת מאי] איבד כתב העיתון ההולנדי "NRC הנדלסבלאד", דרק וולטרס, את אשרת העבודה שלו בישראל. לדעת לשכת העיתונות הממשלתית, הכפופה למשרד ראש הממשלה, הכתב  חטא ב"סיקור עוין ומוטה", של המצב בחברון הכבושה.

"כיבוש" היא מילת המפתח בנרטיב הפלסטיני בכל הנוגע לסכסוך. היא גם אחד ממושגי היסוד באג'נדה של השמאל הישראלי והבינלאומי שמטיף לפתרון שתי מדינות בדרך לשלום עם השכנים. ראש הממשלה אריאל שרון אמר ב-26 במאי 2003, למחרת החלטת ממשלתו לאשר את "מפת הדרכים", כי "להחזיק שלושה וחצי מיליון פלסטינים תחת כיבוש, לפי דעתי זה דבר גרוע". שרון הטיח בחברי סיעת הליכוד בכנסת, "אתם רוצים להישאר תמיד בג'נין, בשכם, ברמאללה, בבית לחם – תמיד?" בהמשך הוסיף מנהיג הימין: "אפשר לא לאהוב את המלה, אבל מה שקורה זה תחת כיבוש".  חבר ליכוד שהיה מתבטא כך היום היה מחוסל פוליטית על ידי יו״ר הקואליציה דוד ביטן.

ממשלת ישראל מנהלת מאבק חורמה נגד הכיבוש. לא נגד החזקת שטחים שסופחו ב-1967 או נגד השליטה הצבאית בת 50 השנים במיליוני בני אדם פלסטינים; האויב הוא המושג "כיבוש״. אין כיבוש, כי לא היה כיבוש ולכן לא צריך לסיים את הכיבוש. שר החינוך נפתלי בנט אמר זאת במפורש: עם אינו יכול להיות כובש בארצו. את התורה הזאת הוא מחדיר בהתמדה לבתי הספר מכל הזרמים. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לפגר אחרי יריבו המר במאבק על הנהגת הימין. באמצעות שר התקשורת איוב קרא ולע"מ נתניהו מכה בתקשורת. ואמנם, חל פיחות זוחל בשימוש במילה "כיבוש". במקום "שטחים כבושים" מדברים ברדיו על "יהודה ושומרון", וארגוני זכויות אדם מתקשים "למכור" לעורכי החדשות בטלוויזיה ידיעות על אלימות חיילים ומתנחלים כלפי אזרחים פלסטינים. 

המאבק נגד הכיבוש אינו מצטמצם בתקשורת. שרת התרבות והצנזורית הצבאית לשעבר, מירי רגב, מונתה למפקדת גזרת התיאטרון והקולנוע. היעד התורן שלה שלה הוא סרטו החדש של שמוליק מעוז, "פוקסטרוט", מועמד מוביל לפרס אופיר. הסרט מתאר קבוצת חיילים במחסום שמפגינה אלימות קשה כלפי פלסטינים. מחסומים הם אחד ממכשירי הכיבוש הוותיקים. אך אם אין כיבוש, אין גם מחסומים, ואם אין מחסומים, אין גם חיילים, אין אלימות, ואין סיבה לעשות על זה סרטים.

רגב לא טרחה לצפות בסרט לפני שהודיעה כי "מפגנים כאלה של ביזוי המדינה וסמליה לא ייתמכו יותר באמצעות המשרד". גם בסדרת הטלוויזיה "מגידו" היא לא צפתה קודם שהבטיחה לפעול להסרת תמיכתה של המדינה בסדרה.  הסדרה מתארת את חייהם של האסירים הביטחוניים והסוהרים בבית הכלא. אבל אם אין כיבוש, איך הגיעו פלסטינים משכם וג'נין לכלא ישראלי?

המאבק נגד ״הכיבוש״ מצליח מעבר למשוער. בסוף חודש מאי החליטה ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו לתיאטרון לפסול את ההצגה "אסירי הכיבוש", יצירתה של עינת ויצמן המבוססת על סיפורים ומכתבים של אסירים פלסטינים.

הבמאי אודי אלוני בדק ומצא כי סרטו ״ג'נקשן 48״ והסרטים ״פוקסטרוט״ ו״עניינים אישיים״ של מהא חאג' הם היחידים מבין כ-30 סרטים עלילתיים שהופקו בארץ בשנתיים האחרונות, הנגועים בביקורת פוליטית ישירה. הדבר מעיד לדבריו כי הצנזורה הפוליטית הופנמה בכל מערכות היצירה הקולנועית בארץ. גם בתחום התיאטרון רגב קוצרת הישגים במאבק בכיבוש. המקלות התקציביים מצליחים להוציא אט-אט את הכיבוש מסדר היום של אמנים ישראלים. תיאטראות שאיימו בעבר להדיר את רגליהם מהשטחים הכבושים מציעים בעונה הקרובה את מיטב ההצגות והקונצרטים לבאי היכלי התרבות של אריאל וקריית ארבע. בין השאר יופיעו על במותיהם התיאטרון הלאומי הבימה, התיאטרון הקאמרי, בית לסין, תיאטרון גשר והקמראטה הישראלית.  

חקיקה דרקונית המקשה על גיוס תרומות מחו"ל והסתה ארסית נגדם מצליחים לחבל גם במאבק האמיץ שארגוני זכויות אדם מנהלים בכיבוש. לא במילה "כיבוש", אלא בכיבוש שהורס את חייהם של הפלסטינים וכל חלקה טובה בתקשורת ובתרבות הישראלים.

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

אל תחמיצו סיפור
אחר
הירשם לניוזלטר שלנו
x