במזרח התיכון של היום, את מקומה של הדיפלומטיה תופסת התעמולה. התחושה באיזור היא שבין ישראל לערבים פועלת מערכה הדדית לדה-לגיטימציה של הצד השני. במשחקים האולימפיים בריו, כשהג'ודוקה המצרי הפסיד ליריבו הישראלי (12 באוגוסט), הוא סירב ללחוץ את ידו ולאחר מכן ספג קיתונות של ביקורת בתקשורת המצרית וברשתות החברתיות על שהפסיד לישראלי. כל זה הוא חלק מהגישה שאומרת שישראל היא ישות בלתי-חוקית - גישה שרוב המצרים עדיין מתקשים להיפרד ממנה, גם אחרי הסכם השלום שנחתם ב-1979. במקביל קיימת תנועת החרם (BDS) שזוכה לתמיכה פלסטינית, וקוראת לדעת הקהל המערבית להחרים את ישראל ואת מוצריה. לתנועה יש סניפים פעילים ברבות ממדינות אירופה.
מנגד, גם בישראל קיים קמפיין לא-רשמי של דה-לגיטימציה לפלסטינים, בניצוחה של ממשלת נתניהו. פגישות עם מנהיגים פלסטינים מתוארות כבגידה; שאיפותיהם הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים מוגדרות כאיום קיומי על ישראל; ומשרד החוץ הישראלי עורך קמפיינים בינלאומיים של הסברה ומתאר את הרשות הפלסטינית כישות אלימה וכסרבנית שלום.
