ביום ראשון [21 באוגוסט] התפוצצה רקטת קסאם שנורתה מרצועת עזה, במרכז העיר שדרות. למרבה המזל לא היו נפגעים, אך נגרם נזק משמעותי לאחד המבנים. הקסאם הפר שקט יחסי ממושך בעיר שדרות ובעוטף עזה ושיבש את ההכנות של התושבים לפסטיבל מוזיקה גדול שנפתח באותו ערב. מאז מבצע "צוק איתן" בקיץ לפני כשנתיים [2014], פחת מאוד ירי הרקטות מרצועת עזה, ועדיין מדי פעם "מטפטף" קסאם בודד לעבר ישראל, המשוגר בדרך כלל על ידי ארגונים "סוררים" הפורחים ברצועה מתחת לרדאר של חמאס.

ביום ראשון אחר הצהריים הגיבה ישראל במהירות: טנק ירה פגז או שניים לעבר מטרת חמאס בבית חנון ומטוס ללא טייס ישראלי ששהה באותו זמן מעל עזה, ירה אף הוא ירי סמלי לעבר מטרה כזו או אחרת. עד כאן, הכל שגרתי, במסגרת כללי המשחק ששורטטו בדם ואש בשנתיים האחרונות: גם אם מטפטפת רקטה בודדה או כמה רקטות, ישראל מגיבה מיד בירי משלה והשקט חוזר בתוך כמה שעות.

אבל אז, בלילה, קרה משהו חריג לגמרי: חיל האוויר פתח בתקיפה נרחבת של כ-50 יעדי חמאס ברחבי הרצועה. הדי הפיצוצים נשמעו לאורך כמה שעות בצד הישראלי של הגבול. התקיפה הייתה ארוכה, ממוקדת, והסתמכה על מודיעין איכותי במטרה לפגוע פגיעה אמיתית ביכולות מודיעיניות של חמאס. היא הפתיעה מאוד את הנהגת חמאס ברצועה, שהורגלה למציאות הקודמת בה ישראל מגיבה על ירי סמלי בירי סמלי משלה. מה עומד מאחורי התגובה החריגה של ישראל?

אביגדור ליברמן, הוא העומד מאחוריה. שר הביטחון הישראלי הטרי מנסה להגדיר את עצמו מחדש. לפני כמה ימים [17 באוגוסט] הוא הציג את תכנית "מקלות וגזרים" למדיניות מול הפלסטינים ביהודה ושומרון. הוא מודע היטב להבדל התהומי בין הצהרותיו כאיש אופוזיציה לוחמני, תקיף ונטול עכבות, למעשיו המתונים והמדודים כשר ביטחון. התקשורת והסאטירה בישראל עושים בשבועות האחרונים מליברמן קציצות. שוב ושוב משודרים איומיו, שהושמעו כשהיה מחוץ לקואליציה, כגון הצהרתו כי יהרוג את איסמעיל הניה תוך 48 שעות אם לא יוחזרו גופות חללי צה"ל הנעדרים, ועמדותיו בעניין משפטו של החייל היורה בחברון. כל אלה אופסנו בנפטלין ובצנצנות פורמלין כשנכנס ליברמן למשרד הביטחון והגשים את חלום חייו. הפרא אדם נעלם, המדינאי המחושב והשקול חזר.