בפעם האחרונה שבנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון שלו, זה נגמר בהליכה לבחירות ותבוסה בקלפי. זה קרה בתחילת 1999, כשהיחסים בין נתניהו לשר הביטחון הפופולארי שלו, יצחק מרדכי, קרסו לאחר ועידת וואי פלנטיישן וטרפוד ההסכם שהושג בעקבותיה. האמון בין השניים התדרדר במהירות ולנתניהו הגיעו אז שמועות שמרדכי מנהל מגעים חשאיים עם יריביו רוני מילוא, דן מרידור והרמטכ"ל הפורש אמנון ליפקין-שחק. לאחר שמרדכי פוטר, התגשמו חששותיו של נתניהו במלואם: מרדכי אכן הצטרף לשלושת היריבים, הקים יחד איתם את "מפלגת המרכז", ולמרות שלא כבש את השלטון, נחשב לגורם המכריע בתבוסתו של נתניהו בבחירות 1999.

ביום חמישי האחרון [16 ביוני] התקיים סיבוב נוסף במלחמת ההתשה האינסופית בין ראש הממשלה נתניהו לבין האליטה הצבאית-ביטחונית בישראל. זה החל בנאומו של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון בכנס הרצליה השנתי. יעלון לא חסך את שבטו מנתניהו, והאשים אותו בהפחדת הציבור ודרדור ערכי ומוסרי של החברה הישראלית. יעלון הכריז כי הוא קובע חד משמעית, שאין על ישראל איום קיומי כלשהו, וכי נתניהו ממשיך להלך אימים על הציבור הישראלי במטרה להסיט את השיח מגילויי השחיתות, ההסתה, השיסוי והמצוקות של האזרחים.

אחרי יעלון, עלה לדבר שר ביטחון (וראש ממשלה) לשעבר נוסף, אהוד ברק. כמה דקות לתוך נאומו של ברק, ונתניהו כבר התגעגע ליעלון. ברק, שהיה מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל, הסתער על נתניהו בחמת זעם: "מובילים אותנו...ראש ממשלה וממשלה חלשה, רופסת וקולנית...מתעתעת וקיצונית, שנכשלת שוב ושוב בהבטחת הביטחון, מקעקעת את רקמת הדמוקרטיה בישראל, כושלת בניהול היחסים עם ארה"ב...מחמיצה שוב ושוב הזדמנויות מדיניות ומשותקת מפעולה לניהול יעיל של הסכסוך".

לדברי ברק, "מה שעומד באמת בראש סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו הוא אינו ביטחון ישראל או שמירת הדמוקרטיה...אלא קידום זוחל וערמומי של אג'נדת מדינה אחת מהירדן לים ".