דו"ח מבקר המדינה בפרשת ״ביבי-טורס״, שמעלה חשד לטובות הנאה ולניגוד עניינים במימון טיסות של בנימין נתניהו ומשפחתו בין 2003 ל-2005, לא מצייר דמות של ראש ממשלה שלא הכרנו. זה אותו נתניהו נהנתן, נצלן וחסר בושה שנכנס לפני עשרים שנה [1996] ברגל גאה למעון ברחוב בלפור. זו אותה שרה נתניהו שסיגלה לעצמה כבר אז גינוני מלכות על חשבון הקופה הציבורית. מה שבעיקר צריך להדאיג כל ישראלי וכל אדם שחרד לדמותה של המדינה, אם לא לגורלה, אינו גילויים חדשים על מעשי שחיתות של נבחרי ציבור. המקור הראשון לדאגה נמצא בטיפוס של ישראל בעקומת השחיתות במקביל להידרדרות שלה בעקומת הבושה. המקור השני לדאגה מצוי בשחיקתם של מנגנוני האיזון והבקרה: היועץ המשפטי לממשלה הקודם ומבקר המדינה, שגררו את רגליהם בביצה.
בשנות החמישים סיימה מפא"י את הקריירה של חבר הכנסת הראשונה והשנייה, אליעזר לבנה, אשר העז לבנות לעצמו וילה על שטח של רבע דונם בשכונה נידחת בירושלים. בשנות השבעים הביא חשבון דולרים שרעייתו פתחה בארה"ב, בניגוד לחוק, לקץ כהונתו הראשונה של יצחק רבין בראשות הממשלה והמפלגה. זמן קצר לפני כן [ינואר 1977] שם שר השיכון אברהם עופר קץ לחייו, לאחר שנפתחה נגדו חקירה בחשד לקבלת שוחד. "הכל הן השמצות ועלילות שווא" כתב עופר במכתב ההתאבדות שהשאיר במכוניתו, "אך אין לי כוח לשאת יותר".
