כתיבת מאמר על עציר מנהלי המוחזק בידי ישראל היא בבחינת הליכה על חבל דק. הכותב, אולי כמו עורכי דינו של העציר, בני משפחתו וחבריו, אינו יודע מה היה המניע למעצר, איזה מידע מודיעיני נאסף נגדו שהביא את השב"כ למסקנה כי הוא קשור לתכנון פעולת טרור. ועוד יותר מכך מדוע נבחר כלי משפטי שנוי במחלוקת – מעצר מנהלי, ולא הליך פלילי סטנדרטי המאפשר לבית המשפט לפסוק בעניינו.

כמי שנדרש בשנים האחרונות לראיין ולכתוב על עצירים מנהליים ששמם הגיע לידיעת הציבור לרוב בעקבות שביתות רעב ארוכות שנקטו, לא היה לי אמצעי אמיתי לדעת האם הם באמת היו בגדר "פצצה מתקתקת" כפי שטענו כוחות הביטחון (וכפי שקובע החוק הבינלאומי המצדיק מעצר מנהלי כאמצעי אחרון למנוע פיגוע), או שמא בחרה ישראל בכלי הזה כי לא היו בידיה הוכחות מוצקות שיובילו לכתב אישום ולהרשעה בבית משפט.

עובדה היא שכל העצירים המנהליים שפתחו בשביתות רעב בשנים האחרונות, כגון ח'אדר עדנאן [2015], סאמר עיסאווי [2013] ומוחמד אל-קיק [2016], הפכו לגיבורי המאבק הפלסטיני והצליחו לאלץ את המערכת  להגיע להסדר עימם. וראו זה פלא, בו ביום הם כבר לא היוו סיכון ביטחוני, ודאי לא כזה שהוגדר בחוק כ"פצצה מתקתקת".

עציר מנהלי המרכז סביבו כעת עניין בינלאומי רחב הוא מוחמד אבו סחא.