איך ייתכן שמדינה, עם צבא כל כך חזק ושב"כ כל כך מנוסה, סופגת ביום אחד (8 במארס) שלושה פיגועים ונותרת ללא מענה? אין כמעט שבוע שבו ישראלי אינו נדקר או נורה. הריסת בתיהם של בני משפחות המחבלים לא עוצרת את הצעירים הסכינאים. מעצרים מינהליים ללא משפט לא עושים רושם על נערות עם מספריים. החשש מאובדן היתרי עבודה אינו מרתיע את הרוצחים. גירוש לעזה, כמו שמציע ראש הממשלה בנימין נתניהו, עלול לגרור תגובות מצד ארגוני זכויות אדם ומבג"ץ.
זו רק שאלה של זמן מתי יקום הגאון התורן שיציע להטיל עונש מוות על מחבלים-מתאבדים. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי מעיתונאי זר, שסיקר את המצב בעזה בימי מבצע עופרת יצוקה בתחילת 2009. בעיצומן של ההפגזות הוא הבחין בזקן פלסטיני משוטט להנאתו בין ההריסות. כשהשטח נרגע מעט, ניגש העיתונאי אל האיש ושאל אותו אם הוא אינו פוחד שייפגע מפגז. "מה יש לי מהחיים האלה?" השיב הזקן, "המוות הוא בשבילי הפתרון, לא הבעיה. כך אצא סוף סוף מכל הצרות".
