ח"כ שלי יחימוביץ' עמדה בראש מפלגת העבודה במשך כשנתיים [2013-2011], במהלכן הובילה את המפלגה לבחירות כשהיא דואגת להחביא עמוק בארון את דגלה המדיני של המפלגה הבכירה במחנה השלום הישראלי.

יחימוביץ', שנישאה אז על גבי גלי ההדף של המחאה החברתית, הלכה בכל הכוח על קו אסטרטגי שהבליט את דגלה הסוציאל דמוקרטי המעודכן של העבודה, וצמצם למינימום הדרוש את העיסוק בנושא המדיני. יחימוביץ' האמינה, שאם תתמקד רק בנושאים חברתיים וכלכליים ותעמעם את אפיונה של מפלגת העבודה כנושאת דגל הפשרה המדינית, תצליח לגרוף קולות מהימין הרך.

היא עשתה בדיוק את מה שיו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד עשה, כולל ניסיון החנופה למתנחלים. אצלו (בבחירות 2013) זה הסתיים עם 19 מנדטים. אצל יחימוביץ' הקונספציה הזו קרסה והיא הגיעה לקו הסיום עם 15 מנדטים בלבד, תוך איבוד מנדטים למרצ ולתנועה של ציפי לבני.

גם אז יחימוביץ' לא מיהרה להבין את גודל שגיאתה. רק במאי 2013, כעשרים חודשים אחרי שנבחרה ליו"ר המפלגה וכשהבינה שפריימריז חדשים לראשות העבודה מתקרבים, מצאה לנכון ליזום פגישה עם אבו מאזן. "נפגשתי עכשיו עם אבו מאזן לשיחה בארבע עיניים. המעוניינים בעדכון מוזמנים להתקשר אליי", סימסה לחברי סיעתה המופתעים. המסרון שלה לח"כים נשלח במקביל להודעה לעיתונות ששיגרה מיד בצאתה מרמאללה. בשיחות עם פעילים באותם ימים הודתה ששגתה בכך שלא נתנה משקל לנושא המדיני.