ישראל פולס

למה הציבור הישראלי שותק?

p
המחבר
בקצרה
לרוב המתון בישראל אין תודעה קהילתית, אינטרסים מגזריים או הנהגה משלו. כך קרה שעל השיח הציבורי השתלטו מיעוטים קיצוניים וקולניים שתוקפים זה את זה ברשתות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם יצא מרוצה מפגישתו האחרונה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה (9 בנובמבר), אבל שותפיו לקואליציה דאגו לצנן את התלהבותו. נתניהו דיבר בפסגה בוושינגטון על מחויבותו לרעיון שתי המדינות. יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, שמתחרה עם נתניהו על קולות הימין, חושב שזהו רעיון בלתי לגיטימי ותומך בסיפוח חלק מהשטחים למדינת ישראל. "כשראש הממשלה תומך במדינה פלסטינית - זאת לא ממשלת ימין", אמר בנט בפגישה עם פעילי מפלגתו.

בנט אינו היחיד שתומך בעמדה זו. גם בליכוד של נתניהו יש מי שבעדה. אם בעבר המחנות הפוליטיים נחלקו בשאלת אופן מימושו של רעיון שתי המדינות והאם יש פרטנר אמין לכך בקרב הפלסטינים, היום מי שמעלה על דל שפתיו את צמד המלים "שתי מדינות" נחשב לשמאלן קיצוני. זהו עוד ביטוי להקצנה בחברה הישראלית.

כשמקשיבים לשיח הציבורי בישראל, נדמה שהציבור נחלק כיום בין שתי עמדות קיצוניות, מימין ומשמאל, ושהפער האידאולוגי ביניהן מתרחב והולך. עם זאת, ישנו רוב דומם של אזרחים שקולם נאלם. זהו המיינסטרים הישראלי, אנשי המרכז, אלה שנעדרים מהרשתות החברתיות ומהמרחב הציבורי.

"הטווח של מה מותר ומה אסור לומר ברשתות החברתיות מאוד הצטמצם, מאז 'צוק איתן'", אומרת המומחית לפוליטיקה של המידע, הפרופסור קרין נהון מבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה ומאוניברסיטת וושינגטון. "בעיניי, הרשתות הן מראה של המציאות. ישנם כמה שיקופים לכך, למשל, הקריאה לפיטורים של אנשים בעקבות דברים שכתבו ברשת. ראינו גם זליגת אלימות מהרשת לרחוב: בתקופת צוק איתן הגיעו ימנים להפגנות [של השמאל] נגד המלחמה, והיכו מפגינים".

לדברי נהון, אם לפני המבצע בעזה אנשים הסתתרו מאחורי מקלדת, היום רבים כותבים דברי נאצה כשהם מזוהים בשמותיהם ובתמונותיהם, לעתים אף עם ילדיהם. "זה החל בצוק איתן אבל החריף בבחירות, ועכשיו בגל הטרור. כולם תוקפים את כולם, מימין לשמאל ולהיפך. אבל צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר בכמה עשרות אלפי אזרחים קולניים, וחלקם אולי גם פרופילים מזויפים. זה לא הרבה, אבל ברשת נוצר הרושם שזה המון".

אז איפה כל השאר? המקום היחיד שבו נשמע קולו של המרכז המתון, היה בעצרת הזיכרון לציון 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו] בכיכר על שמו בתל אביב. על פי הערכות המשטרה הגיעו לכיכר כמאה אלף איש. העצרת תוכננה להיות נקייה מכל מסר פוליטי, וקראה רק בעד סובלנות ובגנות האלימות. למי שהיה בכיכר נדמה היה שמדובר בקריאת ההמון השותק לרגיעה, ולמאמץ חברתי משותף להימנע מחורבן בית שלישי.

לדברי הפרופסור למשפטים ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, עצרת הזיכרון לרבין הוותה ביטוי להון פוליטי שעד כה אף מנהיג ישראלי לא השכיל לאמץ ולהוביל לאורו. "יש כאן המון שאלות: מה זה להיות יהודי? מה המשמעות של להיות שוויוני? כיצד נתמודד עם המתחים החברתיים? מי שיציע להן  מענה רציני יזכה ב'קופה הישראלית'". שטרן אמר בשיחה עם אל-מוניטור כי ישראל נמצאת במשבר מנהיגות מתמשך, וכי בין האזרחים היהודים במדינה מתחוללת מלחמת תרבות. "ביטוייה [של המלחמה] הם דתיים, לאומיים וגלובליים, וזה לא רק שהמיינסטרים מצטמצם. החזונות השונים לגבי עתיד המדינה הם המפתח להבנת המצב. יש ריב גדול באשר להבנת המציאות והעתיד. סביב השאלות הלא פתורות מתחזקים המחנות הקיצוניים וחוסר היכולת להידבר גדל והולך".

תוצאות מדד הדמוקרטיה השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מאששות את דברי שטרן. בשנת 2010 ענו 43% מהיהודים בישראל כי הם רואים חשיבות שווה בין הגדרת המדינה כיהודית להגדרתה כדמוקרטית. 31% ראו ברכיב היהודי כחשוב יותר, ורק 20% חשבו שהגדרת המדינה כדמוקרטית חשובה יותר. במדד לשנת 2015, החשיבו רק רבע מן הנשאלים את שתי ההגדרות באותה מידה. 37% השיבו כי חשוב יותר המרכיב היהודי, ו-35% מחשיבים יותר את הגדרת המדינה כדמוקרטית. "הקבוצה שהאמינה שהשילוב בין ההגדרות עדיף - הקצינה. חלק גדול ממנה תופס את ההגדרה 'יהודית' כבעיה, ומעדיף מדינה דמוקרטית", הסביר הפרופ' שטרן.

איש האקדמיה מאשים את עמיתיו באחריות ניכרת להקצנה החברתית בישראל. "האקדמיה בשתיקה מחרידה. איפה מדעי הרוח? החברה? מדעי היהדות? המשפטים? יש הזנחה מתמשכת של עולם הרעיונות. בזירה האינטלקטואלית יש שוקת רעיונית שבורה שמאפשרת פריחה של חזונות מתחרים על המרחב הציבורי. כל שבט רוצה לראות ישראל אחרת. החרדים, התל אביבים, המתנחלים, הערבים - אף אחת מהקבוצות לא מרגישה בבית. צריך חבילה אידאולוגית אחת לכולם, אבל יש הידלדלות של הרוח והאקדמיה לא תורמת את חלקה לייצור רעיונות חדשים".

גם הסוציולוג אודי לבל מצביע על הבדלנות בחברה הישראלית כגורם מרכזי להגברת הקיצוניות ולהיעלמות המרכז. "יש כבר תתי-קהילות בתוך קהילות, כמו למשל אצל המתנחלים. אפילו בתוך הקהילה הגדולה הזו יש היבדלות בין קבוצות. מה שמעצים זאת הוא 'כעס מושהה', כלומר איזו טראומה או כעס, שעד כה לא היה לגיטימי לבטא אותו, אבל כעת, בשל ההסתגרות בתתי-קבוצות, כשאין פרספקטיבה מבחוץ, הכעס המושהה משתחרר וזה מתבטא בקיצוניות".

הפרופ' לבל, שמתמקד בחקר יחסי החברה עם צה"ל, מדגים את דבריו ביחס האוהד של החברה הישראלית לצבא. "מי שהסתגרו בקבוצות, למשל נוער הגבעות, יכלו לבטא את הכעס נגד צה"ל שפינה יישובים בהתנתקות, כעס שמתנחלים אחרים לא ביטאו כי הם חלק מצה"ל ושומרים על כבודו". כך הפכה הקהילתיות הישראלית, לקבוצות שחלקן הפכו כיתתיות.

הסיבה לכך, לדבריו, נעוצה אי שם בהחלטה לאפשר זרמי חינוך שונים בישראל, זמן קצר לאחר קום המדינה. אמנם ב-53' חוקק חוק חינוך ממלכתי שנועד לאחד את הזרמים האידאולוגיים בחינוך החילוני, אולם הוא אפשר את קיומם של זרמי חינוך דתיים וחרדיים. "במו ידינו הפכנו את החברה לאוסף של גטאות. גם במדינות אחרות יש קבוצות אתניות אבל הן נותנות לילדיהן חינוך נוסף על החינוך הממלכתי האחיד" אומר לבל, ומוסיף: "למי שאינו שייך לשום מגזר בחברה הישראלית, אין מאפיינים של קהילה, תודעה מעמדית או מנהיגות מובילה. על כן, מי שמניע את התהליכים הם דווקא האוונגרד".

האם המצב הנוכחי הוא הפיך, והרוב המתון עוד מסוגל להחזיר לידיו את המושכות של החברה הישראלית? לדברי הפרופ' ידידה שטרן, "עוד אפשר לעורר את המיינסטרים הישראלי, אבל לצערי זה יבוא ממשבר גדול, כשלא תהיה ברירה".

נמצא ב: yitzhak rabin, two-state solution, settlers, right wing, naftali bennett, left wing, israeli politics, democracy

נורית קנטי היא העורכת הראשית של תכנית האקטואליה המובילה "מה בוער" בתחנת הרדיו גלי צה"ל. היא חברה בצוות המגישים של התכנית "רצועת הביטחון", וכותבת מאמרי דעה בעיתונות המודפסת. בעבר שימשה ככתבת לענייני משטרה וכתבת לענייני רווחה בקול ישראל, ובהמשך מונתה לכתבת החינוך בערוץ 10 בטלויזיה. קנטי היא ממייסדי ומובילי ארגון העיתונאים בישראל, ובעלת תואר ראשון בספרות ובהיסטוריה, תואר ראשון במשפטים והסמכה לעריכת-דין, וכמו כן תואר שני במדיניות ציבורית. 

x