מי אמר שאי אפשר גם להעמיק את הכיבוש בשטחים הכבושים, באמצעות תנופת בנייה בהתנחלויות והכשרת מאחזים, וגם ללהג בבית הלבן על הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שאמורים לעבור אליה? מי קבע שאי אפשר גם לשכור יועץ שיורק בפרצופו של נשיא ארה"ב וגם לקבל מאותו נשיא גשם של כלי נשק מתוחכמים חינם אין כסף? אפילו המועמדת הדמוקרטית, הילרי קלינטון, שאינה נחשבת לחסידה של בנימין נתניהו, הבטיחה שאם תיבחר לנשיאה - אחד הצעדים הראשונים שלה יהיה הזמנתו לבית הלבן.  במאמרה, שפורסם בעיתון היהודי פורוורד ובהארץ, הקורבנות היחידים של הכיבוש (מילה שאין לה זכר במאמר) הם אזרחי ישראל, אלה ש"צריכים להסתכל מעבר לכתפם כחלק משגרת היום שלהם, כשהם הולכים למכולת או לתחנת האוטובוס."

הסקר האחרון של "מדד השלום" מלמד שאזרחי ישראל דוקא חוזרים לשגרה. רוב הציבור היהודי (64%) מדווחים שהם לא שינו את הרגלי היומיום שלהם, כמו לדוגמה צמצום השימוש בתחבורה הציבורית, או שינוי אופן עריכת הקניות. זאת אף זאת, דבריו מתחילת החודש של ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי [1 בנובמבר], על הקשר בין הייאוש הפלסטיני לפיגועים, לא חדרו לתודעתם של רוב הישראלים.

מדד השלום, שנערך בחסות תכנית אוונס לגישור ופתרון סכסוכים באוניברסיטת תל אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה, מראה כי הרוב המכריע (74%) אינו מסכים עם הטענה שגל הפיגועים הנוכחי הוא תוצאה של הייאוש של הפלסטינים מהקיפאון במשא ומתן המדיני. במילים אחרות, הישראלי המצוי אינו מאשים את הנהגתו ואת מדיניותה בהעדר שלום ובפגיעה בביטחון האישי. מפלגות האופוזיציה הציוניות הגדולות - המחנה הציוני ויש עתיד - אינן מציעות חלופות מדינות מעשיות, שבכוחן לשנות את המציאות. לא נותר לאזרח אלא להאשים את הפלסטינים בשנאת ישראל גנטית, ולאמץ את הגישה הפטאליסטית של נתניהו שלפיה לנצח נאכל חרב.

תופעת ההשלמה עם מצב האומה והעדר מוטיבציה לשנותו מאפיינת לא רק את התחום המדיני-ביטחוני. התופעה הזאת מאפיינת גם את הגישה לבעיית השחיתות, שנוגעת בעקיפין ואף במישרין לרווחתו האישית של כל אזרח. מחאת "מושחתים נמאסתם", הסיסמה שהובילה את הקמפיין להפלתו של שלטון מפא"י ב-1977 לאחר 29 שנים רצופות בשלטון, מבצבצת בקול ענות חלושה. פחות מ-8,000 איש הגיעו במוצאי שבת (7 בנובמבר) להפגנות שנערכו ברחבי הארץ נגד מתווה הגז. לאן נעלמו חצי מיליון האזרחים שהפגינו בקיץ 2011, בקריאה "העם דורש צדק חברתי"?