ברגע הסיום של העימות הטלוויזיוני בין יצחק שמיר ליצחק רבין ביוני 1992, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-13, העניק המנחה ניסים משעל לשמיר את האפשרות לשאול את יריבו שאלה אחת אחרונה. זה היה הרגע שזיכך בבהירות עבור הציבור את שתי הדרכים - זו של הימין וזו של השמאל - שרלוונטיות גם כיום, 23 שנים לאחר מכן. שמיר בן ה-77, אז ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, שאל את יו"ר העבודה רבין: "האם אתה רוצה באמת מדינה פלסטינית בתוך ארץ ישראל? עם מי אתה רוצה היום פשרה טריטוריאלית? עם מי?"

זו הייתה תקופת דמדומי האינתיפאדה הראשונה, ויצחק רבין, יו"ר האופזיציה, לא התרגש מהשאלה המכשילה. הוא דווקא נראה להוט להשיב עליה באופן הישיר ביותר. הוא השיב בקצרה ואמר כך: ''אני מתנגד למדינה פלסטינית ביננו לבין ירדן. באותה מידה אינני רוצה מיליון ו-700 אלף פלסטינים שיהיו אזרחי ישראל. לכן אני תומך  והצבעתי ב-77' בכנסת בעד אישרור האוטונומיה. מר שמיר נמנע... אני בעד להתחיל עם זה. תפתחנה אפשרויות חדשות. העקרונות שלי הם שלושה: לא שני מיליון פלסטינים אזרחים, לא למדינה פלסטינית, לא לנסיגה ל-67', ירושלים וקווי העימות בידנו".

גם שמיר, כשנשאל לאורך העימות בנוגע למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, היה חד וברור. הוא הציג את האלטרנטיבה הימנית שלפיה "בארץ הקטנה הזאת אין על מה לוותר. הרי אם מדובר על מדינה פלסטינית, אז מה, תהיינה כאן שתי מדינות? בארץ הקטנטונת הזאת? זה לא ייתכן".

העימות היה כל כך ענייני ונקי מגימיקים, שבמונחים של הימים האלה היה מין הסתם נחשב ללא טלוויזיוני בעליל. החזרה אליו כסוג של מסמך היסטורי, כשמציינים 20 שנה לרצח רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו], מזכיר לנו בראש ובראשונה מנהיגות מה היא, משני צדי המתרס. ספציפית לגבי רבין, הוא מזכיר שפעם בשמאל הייתה יכולת להסביר לציבור מדוע היפרדות מהפלסטינים היא אינטרס ציוני. העובדה שרבין אומר זאת אחרי שכיהן כשר ביטחון לאורך האינתיפאדה הראשונה [1991-1987], ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של האלימות העזה על עצמו ועל המציאות באזור, העניקה לדבריו משנה תוקף. גם אמינותו הרבה בקרב הציבור והרקורד הצבאי שלו תרמו לכך. הוא לא נחשד בנטייה לוותרנות או ברתיעה מעימות עם הפלסטינים, אלא הציג גישה פרגמטית מול האלטרנטיבה שהציג הליכוד בראשות שמיר, לשימור המצב הקיים.