כשממשלת ישראל ה-34 הושבעה ב-14 במאי השנה, ניבאו רבים מהפרשנים שהיא לא תאריך ימים. אמרו ש-59 חברי אופוזיציה בכנסת ה-20 ימררו את חייהם של 61 חברי הקואליציה. צפו שאם יושבי הראש של המחנה הציוני ויש עתיד, יצחק הרצוג ויאיר לפיד, לא ימצאו בהקדם את דרכם לשולחן הממשלה, הם יוליכו את נתניהו על גחלים לוחשות כל הדרך לבחירות מוקדמות. ואמנם, על הנייר, הרוב המצומק שעליו נשענת ממשלתו של בנימין נתניהו וריבוי השרים המרותקים למשרדיהם - דבר שמרחיק אותם ממשכן הכנסת - מעניקים ערך מוסף לחברי האופוזיציה. באופן תיאורטי, ככל שהממשלה צרה יותר, שטח המחיה של חברי האופוזיציה רחב יותר. סיכוייהם של חברי אופוזיציה להשיג רוב להצעות חוק עומדים ביחס הפוך למספרם של חברי הכנסת התומכים בממשלה. יושב ראש אופוזיציה שמייצג 59 חברי כנסת (ואפילו 53 ח"כים, בניכוי ישראל ביתנו שלעתים מיישרת קו דווקא עם נתניהו) זוכה לזמן אוויר נדיב בטלוויזיה וברדיו.

והנה, למרות התחזיות הקודרות שליוו את הקמת ממשלתו הרביעית של נתניהו, דומה כי ההערכות לגבי מותה הקרוב היו מוקדמות מדי. נראה שהאי אמון שמביעים בו רוב חברי המיעוט הדמוקרטי בבתי המחוקקים בוושינגטון, מדאיג אותו יותר מהצבעות אי אמון בכנסת. גם כעת, לאחר שהנשיא אובמה שריין את ההסכם עם איראן לקראת ההצבעות בקונגרס - "ההסכם הרע", כהגדרתו של נתניהו - ראש הממשלה אינו מראה סימנים של לחץ פנימי בישראל. על אף שהוא נכשל במשימת חייו, הצלת עם ישראל מ"שואה שנייה", הוא לא מתכונן לפרוש אל הווילה שלו בקיסריה. אם הכישלון האסטרטגי הגדול בפרשת הסכם הגרעין לא מזעזע את אמות הסיפים של הממשלה, מה כבר יכול לסכן את קיומה? אם התגלית המפתיעה של הגז המצרי לא עצרה את ריצת האמוק של ראש הממשלה לאישורו בכנסת של  מתווה הגז - שמיטיב פחות עם הציבור ויותר עם איש העסקים יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י - איזה מחדל יכול לשלוח אותו הביתה?

ככל שנוקפים הימים, גוברת בספסלי האופוזיציה התחושה כי הכלבים נובחים, או נכון יותר - נרדמים, והשיירה עוברת. ביטוי מובהק לכך ניתן בשבוע שעבר בהצבעה בקריאה שנייה ושלישית על הצעת חוק השידור הציבורי (תיקונים בחוק שמטרתם לאפשר את הקמתו של תאגיד שידור חדש). ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) והשר אופיר אקוניס ניצלו את העדרם של רוב חברי האופוזיציה כדי לצרף לחוק סעיף שנועד לאסור על עיתונאי רשות השידור להציג את עמדותיהם בשידורי הרדיו והטלוויזיה.

ח"כ נחמן שי, שהיה אחד מתריסר חברי הכנסת של המחנה הציוני שהשתתפו בהצבעה (מתוך 24 בסך הכל), תיאר את הסעיף הזה כ"רעידת אדמה אמיתית בשירות הציבורי בישראל". הוא האשים את הממשלה בהפיכת השירות הציבורי ל"חתלתול חמוד שיהיה בן הטיפוחים של הממשלה". ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד" כינתה את ראש הממשלה "תמנון ששולח ידיים לאמצעי התקשורת", והכריזה כי "מגיע לנו שידור ציבורי נקי כפיים". החוק עבר ברוב של 25 חברי הקואליציה מול 18 מתנגדים בלבד, שבהם כל חמשת חברי סיעת מרצ וח"כ דב חנין מהרשימה המשותפת. כל סיעת יש עתיד נעדרה מהאולם. גם לתריסר החברים הערבים של הרשימה המשותפת היו באותה שעה כנראה עיסוקים אחרים. מה שלא עשתה האופוזיציה יעשה אולי ראש הממשלה, שהבטיח להסיר את כתם החוק הזה מספר החוקים.