"מי שינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו", הרעים ראש הממשלה בנימין נתניהו בקולו אל המיקרופונים של הכתבים, בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון שעבר (20 בספטמבר). כעבור ארבעה ימים תרגמו חברי הקבינט את המשפט הזה להחלטה להקל בהוראות הפתיחה באש על מיידי אבנים, במטרה לעצור את המהומות במזרח ירושלים ולהחמיר בענישה נגד העבריינים, כולל חובת מאסר מינימום. המדיניות החדשה, שמעוגנת לכאורה בהוראות הפתיחה באש, מצויה במקורות היהודים שקבעו כי "הבא להרגך השכם להורגו". מותו של תושב ירושלים אלכסנדר לבלוביץ', שבערב ראש השנה איבד את השליטה בהגה לאחר שאבן ניפצה את שמשת מכוניתו, הזכיר שאבן יכולה להרוג. האבן הרגה יהודי ללא עוול בכפו. לבלוביץ' לא היה בדרכו לכבוש בית של פלסטיני. הוא בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום.
ואולם, בעולם המודרני אין סימטריה בין נערים שנולדו לכיבוש הנמשך כמעט 50 שנה ואיבדו את התקווה לחופש, לבין שוטרים חמושים שנולדו וחיים במדינה חופשית. הקהילה הבינלאומית מתייחסת לאבן בידו של הצד החלש באופן שונה לחלוטין מאשר לרובה בידי הצד החזק. מי שהיה רמטכ"ל, טייס חיל האוויר דן חלוץ, הרגיש "מכה קלה בכנף" כאשר הוא השליך פצצה כבדה על שכונת מגורים בעזה [2002]. מה צריך להרגיש נער פלסטיני ממזרח ירושלים שמשליך אבן על יהודי אשר בחר להקים את ביתו בלבה של שכונה פלסטינית?