האירועים האלימים האחרונים בהר הבית וסביבתו, שהתלקחו בין היתר בעקבות עלייתם של יהודים להר הקדוש, מפלגים באופן חד את הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי; בעוד החרדים מתנגדים בתוקף לעלייה להר מסיבות הלכתיות, חלקים מהציבור הדתי-לאומי תומכים בעלייה להר מסיבות לאומיות. להשקפת החרדים, רבני הציבור הדתי-לאומי מגבשים היתרים הלכתיים דחוקים על מנת להגשים את רצונם לעלות להר, אף שההלכה בעצם אוסרת זאת.
ההגבלה בנוגע לעליה להר-הבית מפאת קדושתו, מופיעה במשנה במסכת כלים, והיא מותרת רק לאחר טבילה במקווה. אך בתוך מתחם הר-הבית יש רמות קדושה נוספות אשר טבילה אינה מספקת כדי לאפשר אליהם כניסה, כמו אזור החיל, וכמו קודש הקודשים – אליו הכניסה מותרת רק לכהן גדול ביום הכיפורים. למרות שבית המקדש אינו קיים, רוב הפוסקים, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 (בעיקר בעלי התוספות והרמב"ם) פסקו שהקדושה בעינה עומדת, והאיסורים תקפים גם בימינו. לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר השאלה הפכה רלוונטית, הורו רוב הרבנים בישראל לא לעלות להר גם לא לאחר טבילה, מאחר וזיהוי מקום קודש הקודשים ואזור החיל המדויק אינו מוחלט, וקיים חשש לעבור על חטא חמור.
