ביום ראשון האחרון (28 ביוני) הדרימה סיעת המחנה הציוני לסיור ביישובי עוטף עזה ובאשקלון, לציון שנה למבצע צוק איתן ברצועת עזה. המפגשים הטעונים שקיימו יו"ר הסיעה יצחק הרצוג וחבריו עם תושבי הדרום, שבאותו בוקר אף חוו אזעקת צבע אדום, קיבלו ביטוי קטן בתקשורת. מהדורות החדשות עסקו באותו יום בהרחבה במתווה ייצור הגז הטבעי, שהוציא ערב קודם אלפי אנשים לרחובות תל אביב להפגנת מחאה נגד מה שהגדירו ככניעת הממשלה לבעלים של מאגרי הגז. גם משבר הדיור והשבתת בתי הספר במחאה על הצפיפות בכיתות תפסה מקום רב יותר. אפילו הדרמה הכלכלית המתחוללת ביוון עיניינה את הישראלים הרבה יותר מהעיסוק בצוק איתן, שהשלכותיו קריטיות לעתיד ילדיהם ונכדיהם. זאת, בשעה שגוברות ההערכות במערכת הביטחון שסבב הלחימה הבא עם חמאס הולך ומתקרב.
רק לפני שנה חוו הישראלים את טראומת האזעקות ומלחמת הרקטות עם חמאס שנמשכה חמישים יום, טראומה אשר גבתה את חייהם של 72 חיילים ואזרחים, שיבשה את חופשת הקיץ בערי הדרום והמרכז, והסבה פגיעה כלכלית עצומה למשק. כעת נראה שרובם מעדיפים לעצום עיניים ולהעדיף לעסוק בצרות הרחוקות של העם היווני. למרות חידוש הירי על יישוב הדרום, אף הפגנה לא נראתה ברחובות תל אביב מאז צוק איתן במחאה על אוזלת ידה של הממשלה בנושא הביטחוני או על השיתוק המדיני. כמו מדובר בגזרת גורל, הישראלים מעדיפים להדחיק את המציאות הסוגרת עליהם ואת הדיווחים על כך שחמאס חזר לבנות את המנהרות וחידש את מלאי הרקטות. נדמה שאיש בציבור אינו מבקש לקיים דיון ציבורי אמיתי בשאלות: האם אפשר אחרת? האם יש ברירה?
