השאלה אם נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו [3 במארס] מנע את תוכנית הגרעין האיראנית, או לפחות עיכב אותה, מזכירה לי דברים שאמר לי פעם תומס פיקרינג, מי שהיה תת מזכיר המדינה בממשל קלינטון ולפני כן שגריר באו"ם, ברוסיה, בהודו ובישראל. "הבעיה אתכם הישראלים", אמר הדיפלומט האמריקאי הבכיר, בסרקזם, "היא שאינכם רגישים לניואנסים". פיקרינג התכוון לדברי הביקורת הנוקבים שבכירי הממשל והוא עצמו השמיעו נגד מפעל ההתנחלויות בצינורות דיפלומטיים, ולא אחת גם בפומבי.
מדינה רגילה, יש אומרים נורמלית, שאוכלוסייתה מונה כשמונה מיליון נפש, אינה מעזה להתגרות בנשיא של מעצמה בת יותר מ-320 מיליון תושבים. מנהיגות שקולה של מדינה שצבאה מצויד בנשק אמריקאי, ושהדיפלומטיה שלה תלויה בזכות הווטו של ארה"ב, אינה מהמרת על כרטיס חופשי-חודשי לבית הלבן. אולם לפי הסקרים שהתפרסמו לפני הנסיעה לוושינגטון, מסתבר כי לאוזניהם של אזרחי ישראל הגיע רק הד קלוש מהקולות הצורמים שיצאו מהבית הלבן, מהסיעה הדמוקרטית בקונגרס ומחוגים רחבים בקהילה היהודית.
