חברי "מחנה השלום" הישראלי והפלסטיני אינם צריכים להתאמץ לעצור את נשימתם עד לסיום ספירת קולות החיילים. גם אם ידו של המחנה הציוני תהיה על העליונה, ואפילו אם בוגר הליכוד משה כחלון יחתום את שמו על הסכם קואליציוני לצד זהבה גלאון ממרצ - תמונה של יצחק הרצוג ומחמוד עבאס (אבו מאזן) חותמים על הסכם לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים תיראה עדיין מציאותית ממש כמו תמונה של אביגדור ליברמן יוצא במחול עם חנין זועבי. ניסיון העבר מלמד שהסיכוי שממשלת שעטנז כזאת, או ממשלת אחדות בין הליכוד לבין המחנה הציוני, תפרק את היישוב היהודי בחברון, תפנה 120 אלף מתנחלים ותוותר על השכונות הערביות בירושלים - דומה לסיכוי שעבאס יכריז בפני הפרלמנט הפלסטיני שישראל הייתה מאז ומעולם אך ורק מדינת העם היהודי. כפי שהזכרתי כאן בחודש שעבר, ממשלות כאלו הן מתכון לשיתוק מדיני.
רבים מאזרחי ישראל, אם לא רובם, לא ילכו לקלפי כדי להצביע בעד מפלגה ממנה הם מצפים באמת להביא שלום, לחסל את חמאס, למנוע התקפת רקטות נוספת על באר שבע או לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. הסקרים מלמדים שיוקר המחייה והרווחה האישית עומדים בראש מעייניהם של רוב הישראלים. עם זאת, הזוגות הצעירים שהפגינו בהמוניהם בקיץ 2011 שבעו הבטחות חסרות כיסוי להורדת מחירי הדירות. על כן, בחירות 2015 יירשמו בהיסטוריה הקצרה אך מרובת הממשלות של ישראל (תוחלת החיים הממוצעת לממשלה בישראל היא שנתיים - 33 ממשלות ב-66 שנים) כבחירות שהתמקדו בשאלה "את מי את/ה לא רוצה בשלטון?" בהתאם לכך, הסיסמאות המובילות בתעמולת הבחירות היו "רק לא ביבי", ומנגד, "זה אנחנו או הם".
