עזה. זה היה פשוט מאוד: ניסיתי להוריד מהרשת עותק של הסרט הצרפתי-תוניסאי "כחול הוא הצבע החם ביותר". הסרט עניין אותי במיוחד מפני שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים בקאן. למרות הפסקות החשמל הכרוניות בעזה, הורדתי את הסרט וצפיתי בעלילה הסובבת סביב חייהן של שתי בחורות לסביות. הסרט תיאר את חייהן על כל הצרות, האכזבות והבידוד שלהן, והתמקד בנושא המיניות. לא אכחיש כי הייתי המומה ממידת החירות שהשתקפה מסרטו של הבמאי התוניסאי עבדלטיף קשיש. אף שקשיש ניסה להציג את סצנות הסקס בצורה מקצועית, חדשנית ומשוחררת כחלק מהעלילה הדרמטית, הוא הפך את החירות הזאת לעוד ישות מקודשת, על כל הקיצוניות והאי-סובלנות המשתמעות מכך.
האירוניה היא שלמחרת בבוקר עמדתי לראיין שחקניות פלסטיניות על האתגרים שניצבים בפניהן בעזה. גם במקרה זה, הייתי המומה מצעדי הדיכוי מרחיקי הלכת שננקטים כפועל יוצא של עמדה קיצונית מסוג אחר.
