ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע ביום שני (15 בדצמבר) את מורת רוחו מהחלטתה של המנהיגות הפלסטינית לבקש ממועצת הביטחון להורות על ישראל לסיים בתוך שנתיים את הכיבוש בשטחים. הוא יצא חוצץ נגד האיום שהרשות הפלסטינית תבקש להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. בצאתו מפגישתו ברומא עם מזכיר המדינה ג'ון קרי, שבה תבע כי ארה"ב תטיל וטו בהצבעה על כך במועצת הביטחון, הזהיר נתניהו כי ישראל לא תבליג על מהלכים פלסטינים חד־צדדיים מעין אלה. בשיחתו השבוע עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד, טען נתניהו כי הפניה לאו"ם היא "ההיפך מהסכם שלום", והוסיף שמהלך הזה "יבטל כל משא ומתן עתידי ויביא להידרדרות".
נתניהו צודק בהחלט. מהלך דיפלומטי חד-צדדי מנוגד בתכלית לרוח אוסלו. קביעת עובדות שלא בדרך של מו"מ ושל הסכמה הדדית אינה עולה בקנה אחד עם עמדתה של הקהילה הבינלאומית. אכן, מוטב היה אילו ההחלטה על סיום הכיבוש הייתה מתקבלת במהלך דו-צדדי ואפילו רב-צדדי, בשיתוף הליגה הערבית. אולם אם פנייה למוסדות האו"ם לפעול לסיום כיבוש הנמשך 47 שנה היא מהלך חד-צדדי, כיצד יש להגדיר בנייה של התנחלויות בשטחים הכבושים, בניגוד לחוק ולקונסנזוס הבינלאומי? האם הפקעת אדמות פלסטינית ו"ייהוד" מזרח ירושלים אינם מתכון להידרדרות?
