בפברואר ובמארס 1996 סייע החמאס לנתניהו לעלות לשלטון בישראל. פיגועי ההתאבדות שגבו את חייהם של 59 ישראלים באוטובוסים של ירושלים ובדיזנגוף סנטר בתל אביב חוללו שינוי דרמטי בדעת הקהל הישראלית. הציבור העביר את תמיכתו מיו"ר העבודה אז, שמעון פרס, ליו"ר הליכוד נתניהו בבחירות שהתקיימו באותה שנה. כפי שנוכחתי בעצמי, לישראל היו ראיות חותכות לכך שההוראות לבצע פיגועי התאבדות הגיעו משגרירות איראן בביירות, משם הועברו למפגעים של חמאס. כוונת חמאס הייתה לחבל בתהליך אוסלו. פשרה פוליטית שסופה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים עמדה בניגוד מוחלט לאינטרסים של חמאס, שמטרתו האולטימטיבית הייתה להשתלט על פלסטין ולהפיץ את האידאולוגיה הפונדמנטליסטית שלו.
האינטרסים של חמאס נותרו מן הסתם גם כיום בעינם - למנוע פתרון של שתי מדינות לשני עמים, למקרה שתיבחר בישראל ממשלה מתונה. הקיצוניים משני הצדדים חולקים את אותם האינטרסים. פתח מודע לסכנה הזו, אבל דעת הקהל הפלסטינית לוחצת עליו לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל. גורם בכיר בפתח בחברון שניתח בפני את המצב אמר כי אבו מאזן נמצא כנראה כעת בין הפטיש לסדן. מצד אחד, סיכול הטרור הפלסטיני הוא אינטרס ראשון במעלה של הפתח, במיוחד בעת הזו. מנגד, התיאום הביטחוני נתפס בדעת הקהל בגדה המערבית ככניעה לכיבוש הישראלי ולמדיניות ההתנחלויות.
