כפי שהדברים נראים בשעה זו (3 באוגוסט) ההשקעה הצבאית במלחמה בעזה לא הניבה לצדדים דיבידנדים מדיניים. ישראל לא השיגה את המטרה לטווח הרחוק כפי שהציג אותה ראש הממשלה - פירוזה של עזה מחומרי לחימה. חמאס, מצדו, לא הצליח לאנוס את ישראל להסיר את המצור הממושך מעל הרצועה. כמו בהתנתקות החד צדדית מעזה ובהתקפות הקודמות על הרצועה ,לאחר ההתנתקות, הרשות הפלסטינית ברמאללה נותרה מחוץ למשחק הפוליטי. במקרה הטוב, הפרטנר היחיד להסדר ארוך טווח בשטחים הכבושים התגלה כלא רלוונטי. במקרה הרע, הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) הצטייר בעיני הציבור שלו כמשת"פ ישראלי. המשא ומתן על פתרון שתי המדינות נראה עתה רחוק יותר מכפי שנראה ערב מבצע צוק איתן.
בד בבד, מבול הרקטות על האוכלוסייה האזרחית ותרחישי האימים סביב המנהרות דחקו לשוליים את שיח השלום והדו-קיום בקרב החברה הישראלית. רוב עצום של הציבור היהודי בישראל (87 אחוז לפי סקר ערוץ 10) תמך בשבוע שעבר [28 ביולי] בהמשך הלחימה. חמאס רשאי לזקוף לזכותו אוטם מדאיג בלב היהודי-ישראלי. הזדהות עם כאבם של אזרחי עזה וקולות מחאה נגד הרג ילדים ונשים, נתקלו בשבועות האחרונים בתגובות של שנאה ואף במעשי אלימות. נכון, חמאס הוא ארגון פשיסטי אכזרי, ארגון שחיי ילדים - כולל ילדים פלסטינים - הם בעיניו אמצעי כשר למימוש אינטרסים פוליטיים-אידאולוגיים. אכן, פושעי החמאס הפכו בתי ספר, בתי חולים, בתי מגורים ומסגדים למחסני נשק ומסתור לתעלות תקיפה. בריוני החמאס אנסו אזרחים חסרי ישע לשמש להם מגן אנושי. האם אמות המידה המוסריות המפלצתיות הללו מצדיקות את הריגתם של מעל שבע מאות בני ערובה של הארגון?
