הדרך בה נפתר הסיבוב הנוכחי במשבר בין שר הביטחון הישראלי לאמריקה, מעידה יותר מכל על המצב: כמו זאטוטים בגן ילדים שלא מדברים אחד עם השני, את הטלפון הנזעם קיבל ראש הממשלה נתניהו, בתפקיד הבייביסיטר. המתלונן היה שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, שלא מדבר ישירות עם יעלון מאז זה צוטט מגדיר אותו "משיחי ואובססיבי". בעקבות התלונה הנזעמת, זימן נתניהו את הילד הסורר, יעלון, לשיחת נזיפה או הבהרה. בעקבות השיחה הזו, הרים יעלון טלפון לוושינגטון, שם מצא מקלט בדמות מקבילו האמריקאי, צ'אק הייגל. בין יעלון והייגל יחסים לא רעים, בטח כשמשווים אותם ליחסים בין יעלון לקרי, למשל. השיחה בין השניים הייתה סבירה, יעלון הבהיר את דבריו, הייגל סיכם ואמר שאכן "חלק מהדברים שיוחסו לו הוצאו מהקשרם". לנו רק נותר לתהות מה עם החלק הנוסף, והם נפרדו כידידים והתפזרו, כל אחד לפינתו, עד הסיבוב הבא.

עד לא מזמן, שמענו את יעלון רק בדלתיים סגורות. בשיחות עומק, בדיונים פנימיים, בסקירות רקע. כל מי שהיה אצל יעלון, והייתי אצלו כמה פעמים מאז נכנס לתפקידו, שמע את הדברים המפורשים, המנומקים והכואבים שהוא אומר לגבי הממשל האמריקאי ומדיניות ה"שקיעה" או "נסיגה" שהוא מוביל ברחבי תבל. הבעיה של יעלון היא, שקשה לו להחזיק דברים בבטן. היא מתנפחת ומתנפחת, עד שמתפוצצת.

שיחת הרקע עם עיתונאי שיצאה לאור הייתה תקלה השייכת לעולם האתיקה העיתונאית, אבל יעלון לא יכול לבוא בטענות לאיש, מכיוון שהוא פיזר את תובנותיו אלה בנדיבות יותר מדי פעמים, ביותר מדי פורומים. הנאום שלו השבוע [18 במארס], בפורום סגור באוניברסיטת תל אביב, דלף במהירות (לעיתון הארץ) והתפשט כדליקה בשדה קוצים. בעקבותיו, הגיעה תגובה אמריקאית מאוד לא אופיינית, מפיו של פקיד ממשל אנונימי אבל עצבני, שהבהיר ליעלון שמי שזורע רוח, יקצור סופה.

הבעיה עם יעלון היא, שהמצגת שלו הגיונית, מנומקת ומשכנעת. הוא מדבר מדם לבו. יעלון היה קיבוצניק, איש תנועת העבודה, המוגדרת כמפלגת שמאל בישראל. כראש אמ"ן הוא תמך בהסכם אוסלו. אחר כך התפכח ועבר תהליך מהיר ונמרץ של פנייה חדה ימינה. בכלל, התפקיד של ראש אמ"ן גורם ללא מעט ישראלים להתפכח מאשליות השלום עם הפלסטינים וחלום שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו ומשגשגות בנחת. ראש המודיעין הצבאי הישראלי קורא, שומע וצופה כל בוקר במידע רגיש, המהווה ניתוח של צפונות לבם של הפלסטינים. יעלון הגיע לתובנה ברורה שאין לישראל פרטנר.