פרסומו הקרוב של מתווה ההסדר עליו שוקד מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, העלה את בקעת הירדן לכותרות. האזור השכוח הזה, המשויך מאז הסכם אוסלו לשטחי C, מוזכר כאחת הסוגיות המדיניות-ביטחוניות המרכזיות.
לרוע המזל, הטבע מסרב להתאים את עצמו ללוח הזמנים הפוליטי. חשיבותו של הנהר לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, המונות כמחצית מאוכלוסיית העולם, לא מנעה את ההתעללות, מעשה ידי אדם, שעבר הנהר בעשורים האחרונים. האמונה הנוצרית שיוחנן הטביל את המאמינים הראשונים במי הירדן, המסורת המוסלמית שלפיה מלוויו של הנביא מוחמד קבורים במקום, והסיפור היהודי על בני ישראל שחצו את הנהר בדרכם לארץ כנען – כל אלה לא הצליחו לעצור את ייבושו של הירדן. מפעלי המים של סוריה, ישראל וירדן צמצמו ב-98% (!) את כמות המים הזורמים לנהר, בהשוואה לזרימה הטבעית בשנות הארבעים של המאה שעברה. הדלדול החמור הזה במים גורם למצוקה סביבתית, תרבותית וכלכלית גוברת והולכת. ואולי דווקא מהשילוב זה תצמח ישועתו של הנהר.
