פרידה מנביא השלום
אריאל שרון היה אבי ההתנחלויות בשטחים, אבל יום אחד הגיע למסקנה שנטל הכיבוש גדול מדי. הוא הוכיח שאפשר לפרק יישובים ולפנות מתנחלים מבתיהם. אין היום בישראל מנהיג שיכול לקבל החלטה כזו ולבצע אותה בעוצמה ונחישות כמוהו
לפני עשר שנים, קשה היה לתאר שאריאל שרון יוספד ברחבי העולם כאיש של שלום. עד לפני כעשר שנים, שמו של אריאל שרון התחבר, בעיקר, למלחמה.
מצביא דגול, איש נועז ונחרץ, אבי ההתנחלויות הישראליות בשטחים, נץ מוצהר שלא רואה בערבים פרטנר לשלום, ומטיף קבוע להמשך חיים על החרב וצבירת עוצמה יהודית. ישראל, נהג להגיד, זה המקום היחיד בעולם בו יהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם. זה היה שרון.
ואז, בא השינוי הגדול, ההיסטורי, שהפך אותו למי שכל מנהיגי העולם נהרו לצפות בנאומו בפני עצרת האו"ם בספטמבר 2005, חודשיים אחרי ביצוע ההתנתקות בה הרסה ישראל 21 יישובים ברצועת עזה וארבעה בצפון השומרון, וסיימה את הכיבוש ברצועה תוך מתן "מקדמה" למהלך אפשרי דומה בגדה. שרון סיים אז את אחד מסיבובי הפרסה המדהימים של הפוליטיקה הישראלית, ועשה את זה כמו שרק הוא יודע ומסוגל: במלוא העוצמה, בלי להסס, בלי לקחת שבויים ובלי להשאיר עדים. ממנהיג המלחמה, הפך לנביא השלום.
הנרטיב המכונן שלו, לא שונה בהרבה. ישראל, אמר, ממשיכה להיות המקום היחיד בו יהודים יכולים להגן על עצמם בכוחות עצמם, אבל היא לא יכולה לעשות את זה תוך המשך שליטה על עם אחר. שרון הגיע למסקנה שנטל הכיבוש גדול מנכסיו. הוא הבין שזה לא יוכל להימשך. ברגע שהבין, ידע מה עליו לעשות. מכיוון שהיה זה שבנה, החליט להיות גם זה שיהרוס. או, לפחות יתחיל להרוס. איש מלבדו לא מסוגל למשימה האיומה הזו.
