זה עומד להיות מפגש מסקרן. לא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בלשכת ראש הממשלה, כשנתניהו וג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, יישבו פנים אל פנים ויתחילו לדבר, אחרי כל העקיצות והביקורת ששיגרו זה לעברו של זה; אחרי המכות מתחת לחגורה שלא חסכו זה מזה בנושא ההסכם עם איראן.

למרות שפרק בסיפור האיראני גמור לעת עתה, וההסכם החתום הוא עובדה, אין ספק שהוא יעמוד במרכז השיחה. אלא שקרי לא הגיע לישראל אתמול, ה-4 בדצמבר, בלילה, כדי לשמוע את מחאותיו של נתניהו. מזכיר המדינה האמריקאי בא כדי להציל את המו"מ הכושל עם הפלסטינים, לפני שזה יתפוצץ לכולם בפנים. זוהי קריאה אחרונה לפני פיזור. אם קרי לא יצליח להצמיד חזק לכיסאות את הנושאים ונותנים, תוך השמעת איומים או הבטחות לחלופין, אין סיכוי שייצא עשן לבן מחדרי המשא ומתן.

מה יש לקרי להציע ואיזה שפן הוא יוכל לשלוף הפעם מן הכובע? אם בעבר שיטת המקל והגזר שהפעיל הושיבה, גם אם בכורח או באי-רצון, את סאיב עריקאת ואת ציפי לבני לשולחן הדיונים, עכשיו מתווה "יצהר תמורת בושהר", בהנחה שהיה כזה, כבר לא רלוונטי. הצד הישראלי לא יקנה יותר הבטחות בנושא הגרעין האיראני.

כיוון שכך, כמה מפתיע שהישועה עשויה להגיע דווקא מכיוונה של אירופה. לאיחוד האירופי, הצופה על המתרחש בדאגה רבה מרחוק, יש היום יכולת גבוהה יותר להשפיע על התקדמות המו"מ בין שני הצדדים. מחוץ לחדרי החדרים של המשא ומתן שמה של קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד, מהלך אימים יותר מאלה של קרי או ברק אובמה.