לא היה צריך לכסוס ציפורניים בציפייה לתגובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסכם שהושג ביום ראשון [24 בנובמבר] לפנות בוקר בין המעצמות לבין איראן. די היה להשוות את ההסכם החדש לדרישות שנתניהו הציג בפתח ישיבת הממשלה ב-17 בספטמבר, כדי להעריך שראש הממשלה יתקוף אותו בחריפות. נתניהו דרש אז מאובמה לכלול בהבנות עם טהרן ארבעה תנאים: הפסקת כל העשרת האורניום, הוצאת כל האורניום מאיראן, סגירת המתקן בקום ועצירת מסלול העשרת הפלוטוניום. "רק השילוב של כל ארבעת הצעדים האלה מהווה עצירה ממשית של תוכנית הגרעין", הכריז נתניהו, והוסיף: "עד שיושגו כל הצעדים האלה צריך להעצים את הלחץ על איראן ולא להרפות, ודאי לא להקל עליו". הוא שב והשמיע דרישה זו גם כשהיה ברור כי מדובר בהסדר זמני, שנועד בעיקר לבחון את רצינות כוונותיו של המשטר בטהרן.

והנה, שש מהמדינות החשובות בתבל העדיפו את שפת הדיפלומטיה על פני שיח האלימות. מנהיגי המעצמות בקבוצה המכונה P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון - ארה"ב, סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – ובנוסף גרמניה) התעלמו מעמדתו של ראש ממשלת ישראל, והרפו את הלחץ על איראן בעבור הרבה פחות מאותם ארבעה תנאים. הם הסתפקו בניצחון בנקודות על פני נוק-אאוט משפיל. חרף כל צעדי ההתנגדות של ישראל – האיומים בתקיפה באיראן, העימות הפומבי החריף עם ממשל אובמה וגיוס השמרנים בקונגרס נגדו, החיזור אחרי הצרפתים, המסעות לבייג'ין ולמוסקבה והראיונות לתקשורת הבריטית והגרמנית - העדיף פורום המעצמות הסכם זמני וחלקי על פני משבר סופי ומלא. נתניהו, במקום לברך על ההסכם ולקחת את האשראי המגיע לו כאחד מיוזמי מדיניות הסנקציות שגרמו לאיראן לבקש פשרה, בחר להציג את ישראל כקורבן מסכן. הוא מוסיף לתבוע הסדר שיוריד את טהרן על הברכיים ויציג אותו כמנצח הגדול.

ההסכם עם איראן נחתם זמן קצר לאחר ההסכם בין ארה"ב לרוסיה, שהביא לפינוי הנשק הכימי מסוריה. בכך סולק מגבולה של ישראל איום מוחשי ומיידי שבעתיים מהאיום האיראני. החלטת המעצמות לנופף במקל במקום להנחית את המכה על משטר החסות האיראני בדמשק היתה צריכה לאותת לנתניהו, שזו צפויה להיות הדרך שהן יבחרו גם בשיחות עם טהרן. הדעת נותנת שאיראן תוזמן עתה גם לתרום את חלקה למאמץ מחודש להביא לסיום מלחמת האזרחים האכזרית בסוריה. בכך אנו עדים לראשית הוצאתה של איראן מהצינוק הבינלאומי שאליו נכנסה אחרי המהפכה ב-1979.

המאמץ לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית היה ספינת הדגל של נתניהו. הוא ייחד לו את מיטב מרצו, כשרונו וזמנו, וזאת בצד השקעה של מיליארדי שקלים מכספי ציבור בהכנות לתקיפה צבאית של איראן. כשראש הממשלה מציג את ההסכם הזמני ככניעה מבישה לאיראנים – שאותם הוא מציג כיורשיהם של הנאצים – הוא מכניס ישראל לאותו צינוק שאיראן יוצאת ממנו. אין פלא, על כן, שהתקשורת האיראנית והערבית מהללת את הנשיא חסן רוחאני, והעיתונות במערב, כולל בישראל, קוטלת את נתניהו. אילו היה ראש הממשלה ישר עם עצמו ועם הציבור, הוא היה מודה בכישלונו ומגיש את התפטרותו.