ממשלת ישראל התלבטה. הסכמתה לשחרר אסירים פלסטיניים לא באה לה בקלות. גם בית המשפט העליון התלבט, או לפחות העמיד פני מתלבט, בטרם ידחה כצפוי את עתירת המשפחות השכולות נגד השחרור. "חשבנו על הרוצחים, שישוחררו לקבלת פנים של גיבורים במושב הרשות הפלסטינית, משל עשו מעשה לאומי גדול בטבחם חפים מפשע על לא עוול. אוי לאוזניים שככה ישמעו", כתב השופט אליקים רובינשטיין בהכרעתו. אך מי שטרח להאזין לצהלות השמחה בשעות הלילה המאוחרות עת שוחררו האסירים, יכול היה להתרשם שלאוזן הפלסטינית הן דווקא נעמו. במקרה של משפחות האסירים – הקרובים ממש – אולי קל להבין את זה. כשמדובר בכלל הציבור הפלסטיני, כשמדובר בממשלה הפלסטינית, קשה יותר.
לממשלה הפלסטינית לא היתה כנראה התלבטות. כדי לחזור לשולחן הדיונים היא דרשה "הישג". וההישג שהצליחה לחלץ, זה שהיא מתברכת בו מול קהל אלפים, זה שהיא מציגה כ"תיקון עוול היסטורי" – הוא שחרורם של רוצחים, מי שיצא לטבוח באזרחים חפים מפשע, מי שדקר את מעסיקו, מי שהתעלל בגופה, מי שקיפח את חייה של תיירת במסעדה. אלה הגיבורים. זה ההישג.
