"אורח לרגע רואה כל פגע", קובע פתגם ישראלי ידוע. אינני יודע עד כמה הפתגם הזה מציאותי; אני כן יודע שאת המהומות האחרונות שפרצו בטורקיה יכולתי לראות כבר בביקורי האחרון שם, לפני חודשים ספורים. שמעתי אז קולות רבים, רבים מאוד, שלא היססו לכנות את ראש הממשלה רג'ב טאיפ ארדואן "דיקטטור", ואמרו שיש לעשות הכל על מנת להפילו.
דברים אלה נחרטו היטב בזיכרוני, מכיוון שבשעה שנאמרו הם הפתיעו אותי. עד לפני מספר חודשים, ועוד לפני הפיוס וההתנצלות של נתניהו בפני ארדואן, לישראלי הממוצע שצפה בטלוויזיה או קרא עיתונים על הנעשה בטורקיה נוצר הדימוי שטורקיה כולה, או לפחות ברובה המכריע, הופכת לסוג של איראן. שהיא מדברת בשפה אחת, שפתו הנחרצת של ראש ממשלתה ארדואן. מאז ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של טאיפ ארדואן תפסה את השלטון ב-2002, התחושה בישראל, שלובתה בעזרת ערוצי הטלוויזיה המקומיים, הייתה שטורקיה עוברת שינוי דרמטי במדיניותה. נדמה היה כי היא הופכת ממדינה מערבית, סובלנית ונאורה, "אי של שפיות במזרח התיכון", למדינה אחרת, שונה ומאיימת, המנסה בכל כוחה להתקרב לליגה הערבית, לאיראן או לאחים המוסלמים.