בסוף חודש יולי 2012 הגיע איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס בעזה, לקהיר. הוא היה זחוח ומרוצה. מוחמד מורסי - "אחיו" - כפי שנהג לכנותו, נבחר לתפקיד נשיא מצרים, והנייה, כשאר ראשי תנועת חמאס ולמעשה תושבי עזה כולם, היה משוכנע שדף חדש נפתח ביחסים המתוחים בין מצרים לעזה. הוא טעה בגדול. השיחה בין הנייה למורסי לא הייתה קלה. גינוני הכבוד הרגילים והברכות המסורתיות התחלפו עד מהרה בדו-שיח נוקב, שבמהלכו הבין הנייה שמורסי לא מציב את עזה בראש סדר העדיפויות שלו. הוא הבין באיחור שמורסי דואג קודם כול לאינטרסים של מצרים ושל תנועת האחים המוסלמים, ופחות לאלה של עזה. במילים אחרות, מעבר הגבול ברפיח לא ייפתח לרווחה למעבר חופשי בין עזה למצרים. יותר מזה – מורסי העמיד אותו לתקופת מבחן משמעותית, שבה הנייה ותנועתו חייבים להוכיח שהם אינם מסכנים את ביטחונה של מצרים. בייתר פירוט: הם צריכים להראות בשטח כי לחמאס ולגדודי עז א-דין אל-קסאם אין אחיזה בסיני באמצעות קשרים עם ארגונים סלאפים ותאי ג'יהאד עולמי השוכנים בשטח ההפקר אשר במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים.
חפוי ראש שב הנייה לעזה. ביטוי מוחשי לתסכול שחווה בקהיר נראה מייד ברחבי הרצועה: שלטי החוצות, שבהם נראו מורסי והנייה זה לצד זה, הוחלפו. תמונתו של מורסי נתלשה, ובמקומה הודבקה תמונתו של "אח" אחר, הלוא הוא ראש ממשלת טורקיה, ארדואן.
